מיואכים גאנץ ואליהו לגארדו עד סנדי קופאקס וגייב קארימי - עושים כיפור בארצות הברית

מוזר כיפור באמריקה, אה? אין את ההרגשה המיוחדת הזו. העולם לא משתתק, הרחוב לא מתרוקן, וגם מי שבארץ מצטיידים לקראת היום הקדוש באוכל (כאילו מי ישמע, שבוע עכשיו לא יהיה) וסדרות לעשות עליהן בינג', דווקא בניכר מקבלים יידישקייט ומרגישים צורך עז ללכת לבית הכנסת הקרוב ביותר, לא חשוב מאיזו עדה, ולהתחבר קצת למקורות.

 

אילוסטרציה (צילום: Shutterstock | איור: מערכת היברו ניוז)

 

אתם לא לבד. יהודים נמצאים במה שהיום הוא ארצות הברית של אמריקה כבר קרוב ל-450 שנה, וגם אם לקח קצת זמן עד שהתארגנו קהילות מסודרות ונוסדו בתי כנסת, יום כיפור נחוג בארץ הגדולה הזו עוד הרבה לפני שקמה ארה"ב. כך לדוגמא, האיש ש"גילה" את טקסס, כלומר האירופאי הראשון שדרך על אדמתה, היה נתין ספרדי בשם לואיס דה קרבחאל אי קואבה, בן למשפחת אנוסים, והוא עשה זאת ב-1570 למניינם.

14 שנים מאוחר יותר שוכר החוקר וההרפתקן הידוע סר וולטר ראלי את יואכים גאנץ, יהודי מפראג ומומחה לכרייה, להצטרף לצוות שמנסה לייסד מושבת-קבע ראשונה ב"שטח וירג'יניה" שבצפון העולם החדש. גאנץ משתתף בייסוד המושבה רואנוק, באי בשם זה מול חופי וירג'יניה. אולם המושבה לא הצליחה לשרוד וכל תושביה, כולל גאנץ, שבו לאנגליה.

באותה שנה בה הגיע גאנץ מגיע גם אליהו לגארדו (אליאס לגארד), יהודי צרפתי שנשכר על ידי מושבת ג'יימס סיטי בווירג'יניה ללמד את החוואים במקום לגדל ענבים ליין. לגארדו נשאר בעולם החדש, מופיע ברשומות גם 40 שנה מאוחר יותר, ומתחיל שרשרת של נוכחות יהודית במחוז אליזבת' סיטי בווירג'יניה, שצץ בתעודות ההיסטוריות לאורך המאה ה-17. יהודים עובדים, קונים אדמה, מוכרים אדמה... חיים, נו - בשקט ובלי שאיש יציק להם.

 

לואיס דה קרבחאל, "מגלה" טקסס והמושל הראשון שלה - ממוצא יהודי, בן לאנוסים (צילום: דיאריו יודיאו)

 

צפונה משם, סולומון פרנקו, סוחר יהודי, מגיע לנמל בוסטון ב-1649. הוא רוצה להתיישב במקום אבל הפוריטנים שמנהלים את העיר וכל אזור ניו-אינגלנד מעדיפים את קהילתם "טהורה" מיהודים, ומשלמים לפרנקו שיחזור בטובו להולנד. חמש שנים מאוחר יותר, בעיצומו של חודש הסליחות התנ"ה (1654) מגיעים 23 יהודים ספרדים מהולנד, דרך המושבה ההולנדית רסיפה שבברזיל, למושבה ההולנדית ניו אמסטרדם שבשפך נהר ההדסון.

מושל ניו אמסטרדם, פיטר סטייבסנט, מנסה למנוע מהם להתיישב במקום בשל קנאות לכנסייתו, מזרם הרפורמה ההולנדית. אבל בממלכת-האם כבר יש מסורת חזקה של סובלנות דתית. השלטונות באמסטרדם המקורית הופכים את החלטתו הלא-סובלנית של מושל המושבה, והזרע הראשון של קהילת קודש ניו יורק (כפי שנקראה המושבה מחדש לאחר שהאנגלים כבשו אותה מידי ההולנדים, זמן לא רב לאחר מכן) נטמן באדמה שבין האיסט ריבר להדסון. 

שנה לאחר מכן מצוינים חגי ישראל בצנעה בביתו של אחד מחברי הקהילה, וכך ימשיכו קהילו ארה"ב לציין שבתות וחגים במשך קרוב למאה שנים - בבתים, או מדי פעם במבנה שכור או ארעי. ב-1659 נוסדת קהילת טואורו, בניופורט שבמדינת רוד איילנד (אז, כמובן, עדיין "מושבה").  בית הכנסת הזה, שנבנה ב-1759, עדיין עומד על תילו, והוא בית הכנסת העתיק בצפון אמריקה. 

 

לא מהמם כמו "שארית ישראל" במנהטן, אבל ישן ממנו בהרבה. בית הכנסת טואורו בניופורט, רוד איילנד (צילום: רשות הפארקים הלאומיים)

 

בשלב הזה הקהילה היהודית הגדולה ביותר במה שעומד להפוך לארה"ב נמצאת בדרום קרוליינה, בעיר צ'ארלסטון וסביבה. מדובר בקהילה על טהרת יהדות ספרד, שתהווה את רוב היהודים בעולם החדש עד הרבע השני של המאה ה-19. אבל אלה הם יהודים ספרדים, פחות ממאתיים שנה אחרי גירוש ספרד, ולמרות שהאינקוויזיציה אינה שולטת במקום בו הם נמצאים, הם עדיין חיים בצל הטראומה, זוכרים שגם האנגלים יודעים לגרש יהודים, ובקיצור - לא בדיוק מעלים את יהדותם על נס בפומבי.

כך קורה שהקהילה היהודית הרשמית והמאורגנת הראשונה בצפון אמריקה נרשמת בניו יורק - קהילת שארית ישראל, שנוסדת ב-1687 ובונה את בית הכנסת הראשון שלה ב-1728. זהו מבנה הציבור הקבוע הראשון בצפון אמריקה ממנו עולה בהמיית הלב תפילת כל נדרי מדי שנה, בערב י' בתשרי. המבנה הנוכחי של הקהילה, המכונה גם "בית הכנסת הספרדי-פורטוגזי", נבנה ב-1897, עודנו עומד בכתובת 2 W 70th Street במנהטן, והוא כולל רכיבים מבניים ופיסות יודאיקה מאותו בית כנסת ראשון.

 

בית הכנסת שארית ישראל - עדיין כולל רכיבים אדריכליים מהמבנה בן המאה ה-18

 

ב-1740 נוסדת קהילת "קהל קדוש בית אלוהים" בצ'ארלסטון, וב-1820 מונה הקהילה שם 2,000 איש - הרבה יותר מכל מקום אחר בארה"ב. ב-1779, מספרת האגדה, היה מצבו של "הצבא הקונטיננטלי" בפיקודו של ג'ורג' וושינגטון בכי רע, והוא עמד על סף גוויעה ברעב. בעיצומו של יום כיפור התפרץ שליח מוושינגטון לבית הכנסת של קהילת "מקווה ישראל" בפילדלפיה והתחנן לתרומה להציל את הצבא.

חיים סלומון, הגביר של הקהילה, עצר את התפילות ואף העז לחלל את החג כדי לכתוב צ'ק של מאות אלפי דולרים (שאז היו שווים הון עתק) כדי להציל מרעב את הצבא שכעבור שנתיים ינצח בקרב יורקטאון ויכריע את המלחמה לטובת החוצפנים שמרדו באימפריה. כאמור, מיתוס - אבל כזה עם רגליים היסטוריות מוצקות. חיים סלומון אכן היה "המממן של המהפכה" ותרם למטרה למעלה מחצי מיליון דולר בכסף של אז - כמעט עשרה מיליארד כיום. הוא מת ב-1785, חסר פרוטה, היות שהאומה הצעירה לא החזירה לו את חובה.

החל ב-1830 בערך משתנה המאזן הדמוגרפי בתוך הקהילה היהודית באומה האמריקאית החדשה. גלי הגירה מארצות דוברות-גרמנית הופכים את האשכנזים לרוב, וכשמגיע הגל הגדול מפולין ורוסיה בסוף המאה ה-19, בכלל הופכת יהדות ספרד למיעוט קטן בקרב בני דת משה בעולם החדש בכלל ובארה"ב בפרט - תהליך שיתחיל להתהפך, ולו במקצת, רק בעשורים האחרונים, עם הגעת מספרים גדולים של ישראלים מעדות המזרח וגם מהגרים מצרפת (מיהדות המגרב במקורם) ומדרום אמריקה.

אולם הקהילה הספרדית ממשיכה להיות דומיננטית לאורך מדינות החוף הדרומיות, ומצמיחה בין שאר דמויות בולטות את ג'ודה (יהודה) פיליפ בנג'מין, פרקליט, בעל מטעים ועבדים, מחוקק במדינת לואיזיאנה, חבר בסנאט של ארה"ב מטעמה וגם השר היהודי הראשון בעולם החדש - שר החוץ של הקונפדרציה, שעמל ללא הצלחה להשיג למדינות המורדות הכרה בינלאומית. לאורך כל השנים הללו, אצל ספרדים ואשכנזים, כמו בכל מקום בעולם - יום כיפור היה היום האחד שבו גם מי ש-364 יום בשנה מחלל שבתות ואוכל טריפות לתיאבון מתחבר למסורת אבותיו ועושה ג'סטה כלשהי להכיר בכך שזה לא עוד יום.

 

פרקליט ומחוקק, בעל עבדים ודיפלומט - וחגג את חגי ישראל, כולל יום כיפור. יהודה (ג'ודה) בנג'מין, שר החוץ של הדרום המורד

 

ב-1893 היתה אחת האטרקציות העיקריות ב"יריד העולמי" שנערך בשיקאגו ה"בזאר" הטורקי שכלל גם העתק של מסגד. אולם בין מפעילי ה"ביתן" הטורקי היו גם לא מעט יהודים, ויום כיפור חל במהלך ימי היריד. אז הסבו את המסגד הטורקי לבית כנסת, והסוחר רוברט לוי, מנהל הבזאר "פאר אוויי מוזס" והיהודים האחרים במקום ערכו יום כיפור כהלכתו, עם שירת "כל נדרי" שהילכה קסם על באי היריד. 

ב-1965 קיבלה כל אמריקה טעימה קטנה מן המשמעות העמוקה של יום כיפור ליהודים. היתה זו התקופה בה הבייסבול היה באמת "בילוי הזמן הלאומי", המפתח לנשמתה של אמריקה והספורט הפופולרי ביותר מחוף לחוף, ללא תחרות. היה זה משחק מספר 1 בסדרת הגמר, הוורלד סיריז, בין אלופת הליגה האמריקאית, המינוסטה טווינס, לאלופת הליגה הלאומית, הלוס אנג'לס דודג'רס. כוכבה הגדול של הדודג'רס היה המגיש בן ה-30, סנדי קופאקס, שנולד בשם סנפורד בראון, וקיבל את שם המשפחה בו הוא מוכר כיום מאביו החורג.

בשש עונותיו הראשונות בליגה היה קופאקס מגיש בינוני, שהפסיד יותר משחקים מכפי שניצח. אולם לאחר שלמד דווקא לא לזרוק הכי חזק שהוא יכול, קיבלו ההגשות שלו תנועה סיבובית שהפכה אותו לדבר הכי קטלני שהליגה הכירה בשנות ה-60. מ-1961 עד 1965 הוביל קופאקס את שתי הליגות יחד בכל שנה במיעוט הקפות שהרשה לחובטי היריבות, ניצח ביותר ממאה משחקים והפסיד בפחות מ-40. שלושה וחצי שבועות לפני המשחק הראשון בסדרת הגמר הצטרף הפנומן היהודי לרשימה האקסקלוסיבית ביותר בבייסבול - מגישים שרשמו משחק מושלם, בו אף חובט יריב לא הגיע אפילו לבסיס הראשון.

ואז הגיע השישה באוקטובר 1965, ואמריקה נדהמה לגלות שיש משהו יותר חשוב מהמשחק הלאומי. "אני לא משחק ביום כיפור. זה לא דבר חדש" הודיע מר קופאקס בשלווה. עמיתו לסוללת המגישים האימתנית של הדודג'רס, דון דרייזדייל, נשלף לאחר מנוחה קצרה מדי והפסיד את משחק הפתיחה של הסדרה. קשה להפריז בחשיבות הרגע הזה מבחינת זקיפות הקומה היהודית בארה"ב. הקמת מדינת ישראל כנגד כל הסיכויים היתה חשובה יותר, והניצחון המוחץ כעבור שנתיים במלחמת ששת הימים תוסיף ליהודי ארה"ב גאווה נוספת, אבל באמצע היה סנדי קופאקס - הכי אמריקאי שיש, ובכל זאת - קודם כל יהודי.

 

"יש משהו יותר חשוב מבייסבול?? די, נו". סנדי קופאקס (צילום: לוס אנג'לס טיימס)

 

בדיקה מדוקדקת יותר תראה שהסיפור לא כזה פשוט. היו מקרים לפני כן בהם קופקס אמנם לא שיחק ביום כיפור עצמו, אבל עלה על תלולית המגיש תוך דקות ספורות מרגע ששקעה השמש ותם הצום - מה שאומר שהוא הגיע לאיצטדיון וערך חימום תוך כדי קדושת החג. אבל המקרים הללו היו בשנות ה-50', כשהוא עדיין לא היה הטוב בעולם בתחומו ומושא לתשומת לב ציבורית מדוקדקת. כשהפך לכזה, הפנים ש"עם כוח גדול מגיעה אחריות גדולה" ועשה מעשה, שהרים את קרנם של יהודים ויהדות מהרחובות ההוללים של ניו אורלינס ועד ל"באדלנדס" של צפון דקוטה.

מקרה דומה אירע גם בדורנו. גייב (גבריאל, בשבילכם) קארימי היה אחד משחקני קו ההתקפה המוכשרים של דורו. בשנתו הראשונה כשחקן אוניברסיטת ויסקונסין בשנת 2007. משחק הפתיחה של עונת המכללות נפל על שבת שבמקרה גם היתה יום כיפור, האיש לא ויתר, צם כל 25 שעות החג - שלמזלו הסתיים מעט פחות משעה לפני שריקת הפתיחה, כך שהספיק להשיב מעט את נפשו.

ארבע שנים לאחר מכן, ב"קומביין" שבו נבחנים המועמדים ל"גיוס" לליגה המקצוענית באמצעות לדראפט, נשאל קארימי על ידי נציגי הקבוצות אם יסרב לשחק ביום כיפור אם ייפול המועד הקדו/ש ביום של משחק. "בדקתי 15 קדימה", השיב קארימי ברצינות, "וזה לא נופל על יום ראשון". יום ראשון הוא כמובן היום בו נערכים רוב משחקי ה-NFL, אבל גם יום שהלוח העברי מסודר בכוונה כך שיום כיפור לעולם לא ייפול בו - כי אם כיפור בראשון אז צריך לבשל ארוחה מפסקת בשבת, וזו כמובן בעיה.

 

"זה בסדר, אלוהים דאג שלא יהיה יום כיפור ביום של פוטבול" גייב קארימי (צילום: יו.אס.איי. טודיי)

 

אבל יש משחקי שני בלילה, ובסוף העונה יש שבועיים בהם יש משחקים בשבת, והתמזל מזלו של של קארימי, שפרש ב-2014, שלא נפל לקבוצות בהן שיחק משחק כזה ביום כיפור. כי אם זה היה קורה, אין בכלל ספק שהן היו נאלצות לעשות זאת ללא "הפטיש היהודי", שאהב מאד את המשחק, אבל את זהותו כיהודי הוא אוהב יותר.

בקיצור, תולדות הישוב היהודי ברחבי מה שהיום מהווה את ארה"ב ארוכות כמעט כמו ימי ההתיישבות האירופאית כאן בכלל, ותולדותיו של ישוב יהודי הן בהכרח תולדות חגי ישראל, ויום כיפור בראשם. אז בין אם אתם צמים כמו קארימי, מסרבים להזדמנות מקצועית כבירה כמו קופאקס, או סתם קופצים לבית הכנסת לתת חוות דעת על החזן ואז ליהנות מיום של חופש - דעו שאתם חלק בשרשרת ארוכה, שמהווה חלק בלתי נפרד מהפסיפס של הארץ העצומה והמדהימה הזו. 

 

מערכת היברו ניוז מאחלת לקוראיה צום קל וגמר חתימה טובה!