במרכז העלילה של "אלים זוטרים" עומדים שני נהגי משאית, אשר נמצאים בעיר שהוחרבה. נהרסה כליל. נראה כי הם מחפשים עוד אנשים, ספק בשביל להרוג, ספק בשביל להפיג את בדידותם. מסע החיפוש שלהם מתועד מתחילו של הסרט ועד סופו, כאשר בדרך אנו נחפשים לתתי סיפורים של הגיבורים.
כאמור, מדובר על סרטו הראשון של הבמאי צ'ינו מויה, ועל אף עובדה זו, ניכר כי הוא אינו חושש לעשות קסמים ופעלולים, לא לציית לחוקים, ולעשות מה שעולה על רוחו. התוצאה פעמים רבות היא כאוס די גדול, קפיצה בזמנים, ובלבול אחד גדול, אך כזה שמצליח לשרת את המטרה, להיות גם אסתטי במובן הויזואלי, ובעיקר מרתק.
למעשה, מדובר על סרט המספר עשרות סיפורים קטנים, מינימליסטים, כמעט שקופים. אך כאלה ששווה להתעכב עליהם, להיות סבלניים, סקרניים, מרוכזים. "אלים זוטרים" מצליח לשלב באופן די מרשים בין עולמות הפנטזיה, לבין אולמות האימה והמוות.
אין ספק כי הסרט מעניק לבמאי הספרדי מעמד בקולנוע האירופאי, אך אולי חשוב מכך, הוא מצליח לשקף את השפה שלו, משהו שבהחלט יהווה את טביעת האצבע של מויה. חשוב לומר, אין מדובר על סרט נינוח, שקל ונעים לצפות בו, הוא דורש מהצופה לא מעט, אך בסופו של דבר, הצפייה מתגמלת.
כמו כן, מויה לא חושש לעסוק בנושאים פוליטיים חברתיים, אך הוא עושה זאת באופן כה חכם וכה רענן, כך שלעיתים האסימון נופל רק כמה רגעים לאחר מכן. כך למשל, מציג הבמאי את תרבות הצריכה כמעין תוצר לוואי של בעיות הנפש בעידן המודרני. תוצר של התנוונות הנפש.
לסיכום, מדובר שונה בנוף מקומי, שלעיתים יכול להיות מבלבל, מעצבן, ואף מעייף, אך הוא בהחלט שווה את המאמץ. הוא לא מבקש להתחנף לצופה, לעשות לו חיים קלים, לספק לו אסקפיזם טהור, אלא לגרום לגלגלים במוח לזוז.
