מסע התבגרות בנאפולי: ״יד האלוהים״

שנות השמונים, נאפולי, כדורגל, אהבה לקולנוע, סמים, מאפיה מקומית, אלו רק חלק מהנושאים שתוכלו למצוא בסרטו החדש של פאולו סורנטינו, ״יד האלוהים״. גיבור הסרט עובר תהליך התגברות מואץ, כאשר בין היתר הוא פוגש דמויות חשובות כמו פליני, מראדונה, ועוד. 

חוץ מכך, נראה כי אין דמות בסרט שלא מתהדרת בצבעוניות רבה, בעיקר בני המשפחה של הגיבור, המורכבים מכמה דמויות מעניינות וסוחפות במיוחד, אחת בולטת במיוחד היא הדודה, אשר מגלה תשוקה עזה לגיבור הצעיר. 

״יד האלוהים״ מחולק לשני חלקים נפרדים, כאשר החלק השני כמעט ומדבר שפה קולנועית שונה לחלוטין, אך הוא מהווה לצופה הפוגה נעימה ומרעננת, אשר יוצרת תחושה של שני סרטים קצרים, שונים זה מזה, ובכל זאת, נראים במידה כזו או אחרת, קשורים.

סרטיו של סורנטינו עוסקים בדרך כלל בנושאים פוליטיים ותרבותיים. אחד הסרטים המוכרים ביותר שלו הוא ״יפה לנצח״ כאשר הציג את אנשי החברה הגבוהה ברומא כריקניים ועצובים. סורנטינו לא חושש למתוח ביקורת על החברה, על קפיטליזם, ועל המרדף למצוינות, והוא מצליח לעשות זאת שוב ושוב, בדרך חכמה ומרשימה.

כעת, סרטו החדש זיכה את סורנטינו בפרס חבר השופטים בפסטיבל ונציה האחרון, שהוא למעשה הראשון של היוצר שנראה נקי יותר מכל הפוליטיקה והביקורת שהוא כה אוהב. ״ילד האלוהים״ מציג הרבה אהבה תמימה וטהורה כמעט לקולנוע, לחיים, לנאפולי, לכדורגל. 

ואכן, נאפולי נראית בסרט מדהימה, מזמינה, עיר האפשרויות הבלתי נגמרות, מה שמצליח לעורר אפקט זה הם כמובן הצילום, הבימוי, והלוקיישן הנהדרים. במובן מסוים, לא מדובר בסרט הטוב ביותר שנעשה כאן לאחרונה, אך הוא ללא כל ספק מהנה ומרשים ויזואלית, ובהחלט שווה צפייה.