סיפור הצלחה, סיפור אהבה

שלח

הרשמה לקבלת הניוזלטר היומי ועדכונים חשובים

Phone

שלח

By submitting this form and signing up for texts, you consent to receive news notification text messages from HebrewNews.com at the number provided, including messages sent by autodialer. Consent is not a condition of purchase. Msg & data rates may apply. Msg frequency varies. Unsubscribe at any time by replying STOP. Text HELP for help. Privacy Policy & Terms Of Use

מימין לשמאל: ד"ר מאשה בן צבי וד"ר עידו בן צבי

מי את ד"ר מאשה בן צבי?

"נולדתי ברוסיה בסנט פטרסבורג, גרתי שם עד גיל 8 ואז עליתי עם משפחתי לארץ והתגוררנו ברעננה. 

אנחנו משפחה של רופאים, אמא פנימאית, אבא אורולוג, גם אחי אורולוג ואם זה לא מספיק, אז גם סבא שלי וסבא רבא שלי היו רופאים, כלומר אני דור רביעי לרופאים.

ההחלטה לעלות לארץ נבעה מצורך קיומי של הוריי לשפר את איכות החיים שלנו כמשפחה. המעבר הזה היה מסע קשה מאוד. ההורים שלי, אני ואחי – אף אחד מאיתנו – לא ידע או הבין מילה בעברית, ההורים היו צריכים לעבור את כל מבחני הרישוי בשפה חדשה ולהתמודד עם הסתגלות למדינה חדשה שדרשה הרבה מאוד בירוקרטיה ומשאבים.

לימים, הוריי החלו לעבוד כרופאים ואני מצאתי את עצמי שעות רבות לבד עם עצמי. אני רוצה לציין שהוריי עשו הכל כדי שאחי ואני לא נרגיש בחסך הזה, הם אמנם לא היו הרבה בבית, אך כשהם היו, הם היו במאת האחוזים איתנו, בעצם ניתנה לי הזדמנות להיות עצמאית מגיל צעיר ואני מודה על כך."

כל כך הרבה רופאים בבית אחד, בטח רפואה הייתה שיח מרכזי, לא?

"תמיד היה שיח רפואי בבית, ההורים נהגו לספר כל מיני חוויות ממקום העבודה שלהם. עבורי, כילדה, בית חולים היה מקום כיפי, אני זוכרת כשהייתי צעירה יותר, עוד ברוסיה הקומוניסטית, היו עורכים יום ניקיון בבית החולים, אני זוכרת שזאת הייתה התרגשות גדולה, כל הילדים של כל הרופאים הגיעו, צחצחנו את בית החולים רק כדי לזכות בארוחה חגיגית בסופו של היום, זה זכור לי כחוויה חיובית וכיפית.

גם כשבגרתי, תמיד אהבתי את כל מה שקשור למדע ולביולוגיה כשהייתי בתיכון, אבל כשאחי החליט ללכת לתחום הרפואה עוד בעת שירותו הצבאי, אני החלטתי שאני אתמרד, אעשה "דווקא" ואשבור את הרצף הבין-דורי הזה של רופאים במשפחה, כזו אני. 

החלטתי לעצבן את כולם וללכת ללמוד ביו-טכנולוגיה." היא מחייכת את החיוך הרחב שלה וממשיכה, "לקראת סיום התיכון, ולפני הגיוס לצבא, צעדתי עם אבא שלי על חוף הים, תמיד הייתי כזאת, ילדה של אבא. אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול, הוא שאל אותי מה התוכניות שלי לעתיד ומה אני רוצה לעשות, ואמרתי לו שבטח אתעסק בביו-טכנולוגיה, הוא הביט עליי במבט אבהי שכזה ושאל אותי, 'את באמת רוצה לעסוק בזה?' וככה בלי לשים לב עניתי שלא, אני לא באמת רוצה לעסוק בזה, אני רוצה לעסוק ברפואה, אבל לא רוצה ללכת בדרך שלהם. הוא הסתכל עליי ואמר לי בקול הכי חם ואוהב, 'פשוט תעשי מה שאת אוהבת, אנחנו נתמוך בכל החלטה שלך, אבל זו צריכה להיות בחירה שלך, בחירה שתהיי שלמה איתה.' 

זה גרם לי לחשוב ולהבין שאני רוצה ללכת עם הלב שלי. אני רוצה להיות רופאה. 

קצת לפני השחרור מצה"ל, אחי למד רפואה בבולוניה באיטליה ונסעתי לבקר אותו, הוא הראה לי את האוניברסיטה ואת כל האזור מסביב ונדלקתי בטירוף ומייד החלטתי שאני רוצה ללמוד באיטליה."

כנערה מתמרדת שלא רצתה ללכת במסלול של הוריה, זה לא קצת אירוני ללכת ללמוד רפואה במדינה זרה בשפה זרה שלא הכרת?

"כן, מאוד. הרגשתי שאחרי כמה שנים בארץ, אחרי שעמדתי בכל מיני אתגרים וקשיים, בערה בי התשוקה להכיר מקום חדש, תרבות חדשה, שפה חדשה... מייד עם השחרור מהצבא, טסתי לאיטליה, למדתי איטלקית ועברתי את מבחני הכניסה לבית הספר לרפואה. ומשם המשכתי לשש שנות לימודים."

איך התגלגלת לכדורעף?

"בגיל 13 הכרתי לראשונה את הספורט שנקרא כדורעף, זו הייתה אהבה מכדור ראשון." היא צוחקת. "חברה שלי שלימים התחתנה עם אחי והפכה גיסתי, הציעה לי להצטרף לחוג כדורעף. שתינו היינו אז חדשות בחטיבת ביניים, לא הכרנו שם אף אחד וזה מצא חן בעיניי, להצטרף לחוג ספורט כלשהו. הגעתי והתאהבתי, יש בספורט הזה משהו שמתאים לי, שיושב עליי בול. לאט לאט התקדמתי מנערות, לבוגרות ומשם מהר מאוד מצאתי את עצמי בנבחרת ישראל וספורטאית מצטיינת בשירות הצבאי."

איך מתחיל סיפור האהבה שלכם?

"התחלתי ללמוד בשנת 2004. שנה אחר כך, חברה טובה שלי אמרה לי שהחבר הכי טוב של אחיה, שקוראים לו עידו, מגיע ללמוד רפואה באוניברסיטה וביקשה ממני לעזור לו עם הקליטה, סיכומים וכאלה מין דברים... 

באוניברסיטה, יש רשימת שמות של תלמידים חדשים שהתקבלו ללימודים, הלכתי לבדוק מי התקבל וראיתי שיש שני "עידו" ברשימה, אחד מהם היה במקום גבוה מאוד ברשימה, ראיתי איפה הם לומדים והחלטתי ללכת לחפש אותו באודיטוריום. 

כשנכנסתי ראיתי מרחוק קבוצת ישראלים, אפשר היה כמובן לזהות אותם מקילומטרים – חבורת צעירים שחזרו מטיול בדרום אמריקה, מדובללי שיער ומדברים בקול רם מדי, שאלתי מי זה עידו, הצגתי את עצמי ונתתי לו את הטלפון שלי, למקרה שיצטרך עזרה במשהו... חשבתי שבזה זה נגמר. הסתובבתי והתרחקתי משם בהרגשה טובה, מילאתי את חובתי, ויאללה אני יכולה להמשיך הלאה בחיים שלי. 

חודש לאחר מכן עידו התקשר ושאל אם אני זוכרת שהצעתי את עזרתי, עניתי שכן ומה הוא צריך, הוא מייד ענה שהוא צריך דרינק עם בחורה נחמדה. עניתי שבטח, יש לי מלא חברות נחמדות שישמחו לצאת איתך לדרינק... באותו ערב נפגשנו על בירה ומידורי סאוור, את כבר מבינה בעצמך מי שתה מה, נכון?" ושוב נמתח החיוך הענק שלה מאוזן לאוזן. "חצי שנה אחרי כן כבר עברנו לגור יחד ומאז לא נפרדה דרכנו."

כל הזמן הזה, עידו התאמץ וניסה לשבת בשקט, בלי לזרוק הערות ציניות ואת הגרסאות שלו לסיפור שסיפרה מאשה, המאמץ עלה בתוהו, אז גמלתי אותו מייסוריו ושאלתי.

מי אתה ד"ר עידו בן צבי?

"נולדתי וגדלתי בפתח תקווה, את יודעת – בית ספר, חוג ג'ודו די שגרתי ונורמלי. לקראת החטיבה שמעתי שמישהי מבית הספר החליטה ללמוד במגמת תיאטרון בתלמה ילין. זה סיקרן אותי והחלטתי לגשת למבחנים. לא באמת רציתי ללמוד שם, רק רציתי לראות אם אני עובר אותם. 

לא סיפרתי להורים שלי שום דבר, רק נעלמתי להם כמה פעמים ונסעתי לכיוון גבעתיים כדי לעבור את המבחנים. בסופו של דבר התקבלתי ונאלצתי לספר להורים שלי, שהיו בשוק כי בכלל לא חשבו שאני בכיוון, אבל נאלצו לעכל את הבשורה, וכך מצאתי את עצמי אחרי כמה שנים מסיים את תיכון תלמה ילין.

לקראת סיום התיכון התחלתי להרגיש לא שייך, שאני לא במקום שלי. אבא שלי בדיוק פרש מהצבא, אחי הבכור היה קצין בצה"ל ובבית הייתה אווירה של נתינה ושל תרומה למדינה.

מאד אהבתי ועדיין מאד אוהב את עולם הבמה, את ההתרגשות, את הביטוי העצמי,  מה גם שמאד אהבתי ללמוד בתלמה ילין, אבל כשאתה מתעסק במשחק, אתה בהכרח קודם כול מתעסק בעצמך ובאיזה שהוא שלב לקראת סוף התיכון, הבנתי שיש בעולם הזה גם דברים שהם חשובים יותר ממך, ובחרתי להקדיש את עצמי ואת חיי למען המטרה הזו. 

במקביל, התמקצעתי והתקדמתי מאוד גם בג'ודו, הוזמנתי להתאמן בנבחרת ישראל, אימנתי קבוצות ילדים שונות וכך קרה שלאט לאט התרחקתי מעולם הבמה.

ואז הגיע השירות הצבאי, התגייסתי לנח"ל, סיימתי מסלול, משם עברתי קורס מ"כים, קורס קצינים, הייתי סמ"פ של פלוגת הסיירות, נכנסתי ללבנון, גרתי תקופה בחברון, נפצעתי – עברתי הרבה מאוד חוויות בשירות הצבאי שלי, ועם כל הפחד, האתגרים והקושי קרו לי שם גם הרבה דברים טובים, פיקדתי על הרבה אנשים שהצלחתי להוביל אותם במצבי קיצון, וזה גרם לי סיפוק אדיר. פגשתי שם את שני החברים הכי טובים שלי עד היום. הצבא קידם אותי למקום שבו הייתי בטוח בעצמי, ברצונות שלי, במי אני ואיך אני מדבר עם אנשים.

אחרי הצבא נסעתי לדרום אמריקה ולאט לאט השתרשה בי ההבנה שרפואה היא בהחלט תחום שאני רוצה, יכול ומסוגל לעסוק בו. להפתעתי, המשפחה שלי לא ממש התלהבה מהרעיון. הם חששו שאלו חיים קשים מדי ולא מתגמלים כלכלית ושרופאים מתאמצים מאוד, אבל לא מוערכים בהתאם, אבל זה בער בי. החלטתי לנסות לעבור את מבחני הקבלה לאוניברסיטה לרפואה בבולוניה ואכן עברתי אותם, וכך התחילו לימודי הרפואה שלי.

באחד מהשיעורים הראשונים שלי, שיעור היסטולוגיה, ירדה לה במדרגות האודיטוריום איזו בלונדינית שלא נראתה ישראלית, ופתאום היא פנתה אלינו בעברית ושאלה 'מי זה עידו בן צבי?' זה היה נורא מפתיע. הזמנתי אותה לבירה ומהר מאוד מצאנו את עצמנו יחד בכל יום, נהנים, מבלים ולומדים ואחרי חצי שנה התמסד הקשר ביננו."

מאשה, מה בעצם את יכולה לספר לנו על המקצוע שלך?

"סיימתי התמחות בגינקולוגיה, מיילדות ופריון, שזה המקצוע הכי יפה בעולם – מקצוע שמח וכיפי, שבו אתה משפר את איכות החיים של האנשים, מתעסק בלידות ובתינוקות ולא ממש במוות ומחלות. יש בו הכול מכול. 

תוך כדי התמחות בחרתי בנישה כירורגית, ובעצם התחלתי להתעסק בשחזור רצפת האגן. הרבה פעמים, ובייחוד אחרי לידות, רצפת האגן נחלשת ונשים סובלות מדליפות שתן או מצניחת אברים פנימיים דרך הנרתיק, מבעיות במיניות או מתפרים שנתפרו בדרך לא נכונה אחרי הלידה. זה למעשה התפקיד שלי היום בבית החולים באנגליה, זה תחום סופר מעניין וסופר מספק, אני בעצם עוזרת לשפר את איכות חייהן של נשים רבות. 

למשל, מטופלת שלי שסיפרה לי שתקופת הקורונה הייתה התקופה הכי קשה בחייה מבחינה מנטלית, כי היא לא יכלה לצאת מהבית מהסיבה המאוד פשוטה, שרוב השירותים הציבוריים היו סגורים. היא הייתה מתכננת את היציאה מהבית לפי המסלולים שבהם יש שירותים ציבוריים, ופתאום היא לא יכלה לעשות את זה, היא נאלצה להישאר בבית, היא לא יצאה לפארקים או לנשום אוויר ברחוב, כי ידעה שללא ספק היא תדלוף כשתהיה מחוץ לבית, וזה יהיה פשוט מביך מדי ולא נוח."

מאשה החלה לתאר בפרטי פרטים איך בנויה רצפת האגן ומאיפה בדיוק דולף השתן, אבל אז הגיח לו ראש קטן ובלונדיני במסך שדרש אוכל ועכשיו. וכמו בחיים של משפחת בן צבי, כשאחד מבני הזוג נקרא לפעולה, השני מכפה עליו, זאת הייתה הזדמנות מצוינת ללמוד על אברים אחרים, פחות דולפים...

עידו, אז מה בעצם עושה ניורוכירורג?

"ניורוכירורגיה הוא למעשה תחום ניתוחי המוח ועמוד השדרה. התחום מורכב ממיליון תחומים, גידולים, מפרצות, דימומים..." עידו הסביר בסבלנות ואני כבר התחלתי להתגעגע לרצפת האגן הדולפת...

מה שמשך אותי לתחום היו בעצם כמה דברים – עבודת הידיים המאוד עדינה, ניתוחים תחת מיקרוסקופ, שהם תהליכים סופר עדינים והתעסקות במוח עצמו, יש כל כך הרבה דברים שעדיין לא ידועים בתחום הזה ויש כל כך הרבה מקום לחקור ולגלות ולשפר ולייעל.

ההתעסקות היא לא רק במוח, היא רב מערכתית, יש חולים קשים מאוד, למשל בטיפול נמרץ, ואתה צריך לספק להם טיפול כולל. 

למשל, אם מגיע מישהו שנפל מגובה, נוסף לפגיעה המוחית, סביר להניח שהוא גם יפתח דלקת ריאות, והוא בוודאי סובל משברים, אתה צריך לדעת לנהל את כל הדברים האלה במקביל. בעצם אפשר לומר שבתחומים אחרים, לרוב, מתעסקים בהצלת איבר, כמו למשל באורתופדיה, אבל כשאתה מתעסק במוח אתה בעצם מתעסק בהצלת האדם כמכלול.

תת ההתמחות שבחרתי בה היא נוירוכירורגיית ילדים, גם פה יש קשר לג'ודו, עבדתי המון עם ילדים בג'ודו, אימנתי אותם, ליוויתי אותם, אני אוהב ילדים ומסתדר איתם נפלא. זו אווירה אחרת וכיפית ומה שהכי משך אותי הוא העובדה שכשאתה מרפא ילד, אתה מעניק לו עוד עשרות שנים לחיות. 

אחד המורים שלי עד היום מקבל הזמנות לחתונות ולבריתות ממטופלים שהוא ניתח כשהיו ילדים, זה מרגש אותי מאוד. גם בלימודים עצמם, הייתה סטודנטית שבאה ללמוד אצל המורה הזה, הוא ניתח אותה כשהייתה ילדה. רגעים קטנים גדולים של אושר.

בשנתיים האחרונות אני עובד באחד המרכזים הכי גדולים בעולם בנוירוכירורגיית ילדים, אם לא הגדול בעולם וכיוון שכך יש בו את כמות הניתוחים הגדולה ביותר של הפרדת תאומים סיאמיים. הוזמנתי להצטרף לצוות המנתחים בניתוח כזה, וכך נשאבתי לעולם המרתק הזה. בשלב מאוחר יותר, הוזמנתי להשתתף בניתוח להפרדת תאומים בסורוקה, משלב התכנון ועד שלב הביצוע.

זכור לי במיוחד מקרה של ילד קטן שהיה במסיבת בריכה. הוא החליק ונפל לבריכה, בלע קצת מים והגיע לבית חולים מחוסר הכרה, עם סימנים של לחץ בגזע המוח. היה צורך בניתוח דחוף. 

במקרים כאלו, כדי לעצור את הלחץ המאוד גדול על המוח, בדרך כלל, יש צורך לחתוך חתיכה מאוד גדולה מהגולגולת ולהשאיר אותה בקירור כמה חודשים עד שהמוח נרגע. 

הילד היה מאושפז כמה שבועות. הוא לא נראה טוב, לא כל כך הגיב והדאגה הייתה גדולה. הילד יצא מבית החולים לתהליך שיקומי ארוך, אבל לא הייתי אופטימי. יש משפחות שאתה פשוט נקשר אליהן, מתחבר אליהן ואיתם באמת היה לי קשר מיוחד. 

עם הזמן ההורים דיווחו שהילד משתפר ומתקדם לאט לאט, חששתי שזה עוד מקרה שבו ההורים מנסים לשכנע את עצמם שיש שיפור, שהם משדרים אופטימיות תמימה שלא תמיד מתאימה למציאות. 

אבל אחרי כמה חודשים ההורים והילד הגיעו לניתוח נוסף להחזרת הגולגולת והילד אכן היה במצב מדהים! חכם, מדבר לעניין. כמה חודשים אחר כך באתי לבקר אותם וזה היה אושר גדול לראות את הילד חי ומאושר. אלו בדיוק המקרים שדחפו אותי למקצוע הזה."

כאימא לארבעה נשגב מבינתי איך אתם עושים את זה. שניכם רופאים במשמרות לא מסונכרנות של 26 שעות, מגדלים שלושה ילדים קטנים, בארץ זרה בלי סבא וסבתא שיבואו לשמור על הילדים ויקפלו קצת כביסה, ואתם מחייכים וקורנים מאושר, אתם יכולים להסביר לי איך אתם עושים את זה?

"כשעברנו ללונדון החלטנו שבשלב הראשון עידו ייכנס לעבודה וישקיע בה את כל כולו, ואני אשלב את הילדים במסגרות החדשות", מסבירה מאשה "ואז, לאחר תקופה, אני אכנס לעבודה בבית החולים ועידו יוריד קצת הילוך. כי אין אופציה אחרת."

"אנחנו כבר תשע שנים מאלתרים, אין איזו תוכנית מסודרת. זה פשוט קורה," מוסיף עידו.

"היום זה קצת שונה כי שנינו כבר רופאים מומחים, סיימנו את הלימודים ואת ההתמחויות והדברים קצת יותר בשליטה שלנו. בעצם, ילדתי שלושה ילדים תוך כדי הלימודים וסיום ההתמחות. גידלתי את הילדים בבית החולים, הם עברו מיד ליד של הצוות הרפואי. חוויה מטורפת."

הייתם רוצים שהילדים שלכם יהיו רופאים בעתיד?

"ברור, בטח! אם זה מה שהם ירצו, אנחנו הכי בעד בעולם." צווחים שניהם יחד בגאווה.

"אני אוהב את מה שאני עושה, אני לא רואה את עצמי עושה משהו אחר."

"אין על המקצוע הזה" מוסיפה מאשה בהתלהבות רבה, "זה מקצוע מדהים, סופר מספק, אני הולכת לעבודה בכיף, היום שלי הוא לא מאחורי מסך, יש אתגרים, אדרנלין, עובדת עם אנשים. כל הזמן יש עניין".

בשלב הזה אני כבר מבינה שיושבים מולי וונדר-וומן ואיירון מן ותוהה אם יש קשר בין המקצוע שלהם ולעובדה ששניהם ספורטאי עבר מצטיינים.

איירון מן מהנהן בהסכמה גמורה ומספר, "בשלב ב, שזה מבחן סיום ההתמחות, אתה יושב מול ועדות, בכל ועדה יש שניים או שלושה פרופסורים שהם האוטוריטה בתחום והם מפציצים אותך בשאלות. זה מבחן שאורך כחמש שעות בלי הפסקה. מציגים בפניך מקרה ואתה צריך לפתור אותו, אתה יושב שם לבד מול ועדה של מומחים בתחום, אין לך ואסור לך ליצור קשר עם אף אחד, גם לא עם הנבחנים האחרים. לחץ מטורף – בדיוק כמו יום תחרות בג'ודו, בול! 

כשאתה עולה לקרב חצי גמר או גמר, בקרב על המדליה אתה כבר אחרי יום קרבות, אתה גמור, פצוע, עייף ומותש ובראש אתה חייב לנהל את השיחה הפנימית הזאת – היריב יותר עייף, ליריב יותר כואב – הכול כדי שתוכל לדחוף את עצמך קדימה, ובכל פעם לפני שנכנסתי לוועדה עשיתי לעצמי את אותה הכנה מנטלית, כמו לפני יום קרבות, כולל את הסטירות לפנים. זה מה שנותן את הדרייב לנצח ולהתמודד גם עם כישלונות וגם עם קושי פיזי. כמו להיכנס לנתח אחרי עשרים ומשהו שעות ללא שינה, זה קושי פיזי ואם אין לך את הדרייב הזה, זה בלתי אפשרי. 

החיבור שלי לספורט, הדרייב הזה של לא לוותר, גם אם הפסדתי, גם אם נכשלתי, גם אם קשה – מלווה אותי גם בחיים המקצועיים."

גם וונדר וומן מתוודה, "יש סיכוי גדול שלא הייתי רופאה בלי הכדורעף. בזכות הספורט הזה למדתי מהי משמעת, למדתי איך על אף הקשיים והכאבים הפיזיים אני יכולה ומסוגלת להמשיך ולתפקד, התנהלות שממש משיקה גם לתורנויות הארוכות. בכדור עף מקצועי המשחקים מתישים, מחנות אימונים, שני אימונים ביום, את כל הזמן מתמודדת עם פציעות בשביל הניצחון, בשביל הרגשת הסיפוק והניצחון במשחק, וכך בדיוק קורה בעבודה שלי שהיא סופר קשה ומאתגרת."

"כדורעף, בשונה מג'ודו, הוא ספורט קבוצתי, אתה חלק מחבורה של אנשים שכמוך בדיוק עבדו קשה ורוצים לנצח, אתה כל הזמן חייב לתת את עצמך גם למענם. גם בתחום הגניקולוגיה שבחרתי, זה כמו ספורט קבוצתי, אנחנו ארבעה או חמישה רופאים בתורנות, כמו בצבא לפני כל תורנות אני בודקת מי בצוות שלי, מי הולך להיות חלק מהקבוצה שלי. אני רואה מי השחקנים שנלחמים יחד איתי."

"זאת השוואה מדהימה, כי כמו שהג'ודו הוא ספורט הישגי יחידני, כך גם בבית החולים, נוירוכירורג יש רק אחד במשמרת, אני לבד בתורנות ולפעמים זה קשה כי אתה מנהל שלושה אירועים במקביל ובמחלקות שונות ואתה פשוט לבד, הכול עליך, אתה מסתובב לבד בין המסדרונות באמצע הלילה, ואם הייתה תקלה או בעיה, אתה נושא באחריות מלאה, אין חברי צוות, אין קבוצה של שחקנים שתגבה אותך."

מאשה מוסיפה, "היה לי מנטור באיטליה שאמר שרופאים מנתחים חייבים להיות בכושר פיזי טוב, זה שני תחומים שחייבים ללכת יחד, כי אחרי שש שעות של ניתוח, אתה עייף, בשיא הריכוז, פיזית זה נורא קשה, לפעמים אני צריכה להחזיק מכשיר כבד במשך עשרים דקות בלי שהיד תרעד לי, אני מסתכלת על אותה נקודה בריכוז שיא. אם אתה לא בכושר, אתה מנתח פחות טוב."

אחרי כל כך הרבה שנים במדינות זרות, אתם מרגישים שיש הבדלי תרבויות גם בתחום הרפואה?

"כולם בארץ מאוד מפרגנים – בני משפחה, חברים וצוותים רפואיים שהיינו חלק מהם בארץ – באמת תמיכה רחבה. הרפואה בארץ היא מצוינת. יש לפעמים ברפואה הישראלית גאוות יתר ומעט חוסר צניעות, זה בהחלט יכול לנבוע מהבדלי תרבויות."

"אני אסביר," מוסיף עידו, "מאשה ואני למדנו באוניברסיטה שמלמדת רפואה כבר 600 שנה, זאת אומרת שיש אברים שקרויים על שם מורים שלימדו באוניברסיטת בולוניה, לפני מאות שנים. בלונדון, המרכז שאני עובד בו, נחשב לאחד מבתי החולים הטובים בעולם, מספר ארבע בעולם. המחלקה שבה אני עובד, נוירוכירורגית ילדים נחשבת למחלקה הטובה ביותר בעולם. 

האנשים שאני עובד איתם כאן בלונדון הם בטופ פייב בעולם, אחד מהם הוא מספר אחד בעולם בתחומו, ובכל זאת, כשאנו עובדים יחד האדם שאני עובד איתו מקשיב לדעותיי ושואל אותי שאלות, רק בשביל ללמוד ולהתפתח ואולי לשמוע כיוון אחר. נטול אגו וצנוע. 

אתה נוסע להתמחות בחו"ל, כי המטרה שלך היא ללכת למקום יותר טוב מהמקום שבו אתה נמצא וללמוד בו דברים חדשים שתוכל להביא אותם בחזרה לארץ, כדי לקדם בה את הרפואה. למזלי, יש לי שיתוף פעולה מלא ונרחב וגם עצמאות לפתח את התחום שלי בשניידר. זה לגמרי לא מובן מאליו ואני מודע לכך שזכיתי."

מאשה מוסיפה כי יש לדברים גם צד אחר, "אני חוויתי את הבדלי התרבויות ממקום אחר, בהתחלה התייחסו אליי כאילו באתי ממדינת עולם שלישי והיה עליי להוכיח מי אני ומה אני יודעת לעשות כדי להגיע לסוג של שווה בין שווים."

מה החלום הבא?

"בשנה האחרונה אני מתעסק כמעט אך ורק בניתוחי אפילפסיה בילדים ויש לי תוכנית לפתוח שירות לניתוחי אפילפסיה לילדים בבית החולים שניידר, בשאיפה בהמשך להפוך אותו למרכז ארצי. כיום אין שירות מיטבי כזה בארץ, בשונה מלונדון. יש לי פה תמיכה מטורפת להקים את זה בארץ, יש לי גב ומערכת תומכת מאחוריי. שיתוף פעולה מטורף. בתחום שלי יש עוד הרבה מה לקדם, כי כרגע אין הרבה פתרונות ויש המון מה לשפר בפתרונות הקיימים ובמערך הטיפולים הגינקולוגים מבחינת השירות והיחס למטופלות, וגם מבחינה רפואית יש דברים שיודעים ונעשים כאן ובארץ עדיין לא. 

יש ניתוחים שלא מתבצעים בארץ, ניתוחים קטנים וגדולים שיכולים לשפר את איכות החיים של המטופלים וחבל שבישראל לא ייהנו מהם. 

אחת הבעיות בארץ בתחום רצפת האגן הוא שנשים לא מתלוננות, זה מאוד מביך אותן, הן חושבות שזה בסדר לדלוף שתן אחרי לידה למשל, וזה לא נכון! בלונדון מגיעות אליי נשים מייד כשמופיעה הבעיה, יחסית מהר מאוד, בגיל צעיר יותר וזוכות לשיפור באיכות חיי המין שלהן וחיי היומיום שלהן, אני רואה צורך ענק להעלות את הנושא למודעות ולעזור לאותן נשים שסובלות.החלום שלי, שאני רוצה להגשים בקרוב עם עוד קולגות, הוא למעשה קליניקה פרטית של 'נשים למען נשים'. 

מרפאה של רופאות גניקולוגיות שכל אחת מהן מתמחה בתחום אחר ויחד נותנות פתרון למטופלות, הכול נמצא במקום אחד והכול מנוהל ומתנהל על ידי נשים. 

ה-חלום הוא לעשות את הכול פרו-בונו, יש המון אוכלוסיות חלשות בארץ שלא מקבלות התייחסות או מענה לבעיות שלהן. למשל, כשעבדתי בוולפסון, פגשתי המון אריתראיות, אני יודעת מה זה להיות עולה חדש במדינה זרה, בלי לדעת את השפה, הן מסכנות ומוזנות מאינפורמציה שגויה ומטעה." 

זוג הרופאים המדהים הזה חוזר לארץ בקיץ הקרוב, עוד צעד במסע המשותף הזה שלהם, "הבית שלנו הוא בארץ", אומרת מאשה. "גרנו כבר תקופות ארוכות מחוץ לישראל, לי זה כבר מעבר שלישי, אין לי מקום אחר, זה ברור לי לחלוטין. המשפחות שלנו שם, החברים, החום הפיזי והאנושי, אנחנו מתגעגעים."

"אני באופן אישי לא זוכר מתי בפעם האחרונה ראיתי שמש, אני מתגעגע לחום, מתגעגע לים", מוסיף עידו.

"העתיד שלנו זה לקדם את הרפואה בארץ", שניהם אומרים נחרצות.

אנחנו מסיימים את הריאיון המופלא הזה, מקשקשים עוד קצת על החיים, מצחקקים ונפרדים. 

אני אמנם גרה בארצות הברית, אבל משהו בי נרגע כשאני יודעת שאלו האנשים שיחזרו לישראל כדי להמשיך לבנות אותה, כדי לפתח ולקדם אותה, אלו הם הספורטאים המצטיינים, גיבורי-על אנושיים, הורים צעירים לדור הבא שלא ישנים כבר שנים, שממשיכים להתרוצץ בין מסדרונות אפלים כדי להציל חיים של אחרים, שבזכותם העתיד שלנו כמדינה מתחיל להיראות אחרת. גאווה ישראלית.

ד"ר עידו בן צבי מגיע ללוס אנג'לס במהלך חודש מרץ למסע הרצאות מרתק "מה למדתי מהפרדת תאומים סיאמיים". 

פרטים נוספים: dr.ido.ben.zvi