דעה: פוטין לא היטלר, זלנסקי אינו מרדכי אנלביץ', והאוקראינים אינם יהודי אירופה - אז איך ירדנו לגמרי מהפסים?

חוק-טבע של החוויה היהודית המודרנית הוא ניסיון המתבוללים שבעם ישראל להיסחף אחר כל טרנד מערבי.

זרמי ה'השכלה', ה'ציונות', וה'אורותודקסיה' "שלנו" היו חיקוי ל'נאורות', ל'לאומיות', ול'רפורמציה' "שלהם".

הלאומיות של הנוצרים היא הציונות של היהודים, ואפילו האורתודוקסיה (אמנם רק ברמה הסוציולוגית) היא חיקוי של זרמים פרוטסטנטיים.

לא יעזור, מראשית העת המודרנית, אנו חקיינים פתולוגים.

אין לבקר את היהודים על חקיינות שמוכיחה יכולת להסתגל ולשזור השפעות חיצוניות במרקם החיים היהודי.

אך כן יש מקום לדאגה כשישראלים, קצת כמו סכיזופרנים, מתחילים לדמיין 'שואות' ו'נאצים' בכל מקום בגלל שהאירופאים גם כן עושים זאת.

לכן לאור מורשת החקיינות המפוארת של עמנו, לא מפתיע שבימים אלה, במדינת ישראל העצמאית (לבינתיים), בזמן שהתקשורת האירופאית מפמפמת במשך 13 ימים כי מתבצע 'רצח-עם' באוקראינה (מצטער, 900 אזרחים ב-13 ימי מלחמה זה לא רצח-עם), וכי 'האוקראינים עולים על רכבות', גם התקשורת שלנו, כמיטב המסורת החקיינית, ממהרת לפמפם מסרים הזויים הגובלים בהכחשת שואה.

כך הגענו למצב בו זלנסקי הוא מרדכי אנליבץ', אוקראינה היא גטו, פוטין הוא היטלר, והרכבות, נו הן הרכבות -

מה עוד צריך?.

רק כמה פרטים שוליים כמו משרפות, תאי-גזים, בורות-מוות המלאים במיליוני בני אדם; וגם שתיקה והשתקה כלל-עולמית; אה ואת העובדה שליהודים לא היה נשק, אדמה, ריבונות או עצמאות.

נו אז מה?

למה להפריע לסיפור טוב שמביא קליקים לאתרי התעמולה והכזב של Ynet ו-Walla עם העובדות?

אך אם נעזוב לרגע את הזווית היהודית, ואת הברבריות שבהשוואות נפשעות אלה, נבחין בעובדה שהשאלה האמיתית והמעניינת, אינה מדוע ליהודים נטייה לחקות את מה שאומרים הגויים, גם כשמדובר בהכחשת שואה.

אלא, השאלה האמיתית שמרבית בני המערב, ובתוכם היהודים מסרבים לשאול, היא - למה אנו מחפשים/רואים/הוזים את 'היטלר נגד היהודים' – בכל סכסוך בינלאומי בערך מאז 1945?.

או במילים אחרות, כפי שאמר כבר בתחילת שנות ה-70 הפילוסוף היהודי-צרפתי אלאן פינקלקראוט:

"בכל מקום בעולם ממנוגוליה עד איראן, מחפשים עכשיו, מי היהודי ומי הנאצי".

במילים אחרות, השאלה האמיתית היא - מה גורם בכל המערב לנאציפיקציה של המציאות?

ישנם אשר יאמרו באופן מידי שהתשובה טמונה בעומק שבה מלחמת העולם השנייה הכתה באנושות, עד כדי כך שגם 77 שנים אחרי-כן הזיכרון הקולקטיבי של הטרגדיה המפלצתית עדיין מותיר את חותמו.

זהו הסבר נכון, אך גם פשטני וחלקי מדי.

לדעתי, התשובה היא אחרת לחלוטין.

התשובה טמונה בעובדה שהמערב הפרוטסטנטי-ליברלי (בריטניה, ארה"ב), ומערכת המוסר שלהם אשר ינקה מהמקרא, פשטה את הרגל לא במלחמת העולם השנייה (לה היתה אחראית אומה גרמנית, שאינה מערבית, ואינה סלאבית, אלא אומת-אמצע) אלא דווקא לאחר תכנית מרשל, כאשר החטאים של הגרמנים, הפכו בעזרת ארה"ב ובריטניה שחילצו את מערב-גרמניה, לחלק מהחוויה ההיסטורית של המערב.

בכך, השואה היהודית שביצעו הגרמנים, הפכה לחלק מהבסיס המוסרי-היסטורי של החברה המערבית.

קרי, הטוב והרע המוחלטים, שבעבר הבריטים האמריקאים וגם הצרפתים במידה, הבינו דרך התנ"ך והמוסר היהודי, הפכו להיות מובנים דרך הפנמה ו'חזרה בתשובה' מרצח-עם שביצעו עמי מרכז-ומזרח אירופה בעם שהיה בעצמו מקור המוסר התנכ"י.

במילים אחרות, אושוויץ הפך לתא הוידוי שהחליף את המיתוס התנכ"י - לא רק בברלין, אלא גם בפריז, בלונדון, בוושינגטון, ועכשיו אליך יונית, גם בתל-אביב!.

לכאורה, היינו חושבים שמדובר בדבר טוב, ככה אף אחד לא ישכח, והעולם יגיד "לעולם לא עוד"; האמת, הפוכה בתכלית.

ובטרם אוכיח שתפיסת המוסר ההיסטוריוציסטית הזו מעוותת, אקדים ואטען שדווקא אמריקה אשמה במצב זה שכן היא אשר החזירה את גרמניה לחיק המערב, ולקחה בעלות על חטא הברברים ממזרח לריין.

מכאן הדרך לאחד את תלמידי לוק והגל באותה קגטוריה (לבנים) קצרה, וגם הפיכת השואה ללקח כלל-מערבי, קצרה.

עבור אמריקה הרב-תרבותית זה היה דיל נוח; הגרמנים יספקו את הטוב הנרצח ("היהודי") ואת הרע הרוצח ("הנאצי") שנוכל להתאים ולווסת לכל סיטואציה באין אלוהים.

הבעיה היא שפתרון זה, מייצר משוואה מוסרית שהיא אסון לאנושות המתורבתת.

האסון טמון בכך שמדובר בהשטחה מוחלטת של 'הטוב והרע', ורידודם לפאניקת מוסר קולקטיבית שלא קשורה בעשרת הדיברות, או במיתוס המקראי – אלא מתחילה ונגמרת באיפה שאני מזהה את טרבלינקה, את היטלר, ואת גבלס התורנים.

למעשה מדובר בלקיחת מחזה רצח-ברברי שגרמניה העלתה על בימת ההיסטוריה וייצור מתוכו מצפן מוסרי-פוליטי על יסוד השלכת משוואת 'אדון-עבד' (יהודי/נאצי) חדשה בכל מקום ומקום.

מדובר בהפיכת רצח האל הגרמני, לאל החדש.

אחת הדרכים לשטוף לציבור המחולן את המוח כדי להגיע לתפיסת מוסר שטוחה, נטולת טרנצנדנטיות, והיסטוריוציסטית שכזו (ואירוני לציין שדווקא היעדר טרנצנדנטיות, והיסטוריוציזם דיי אפיינו את הנאציזם עצמו...) היא כמובן 'תיאורית' המדרון החלקלק שכל תלמיד תיכון ממערב לטורקיה למד לשנן.

הסכמי ורסאי, רפובליקת ווימאר, משבר כלכלי, לאומיות, גזענות, היטלר, אושוויץ..

ככה כל דבר מוביל לשני - ממש הגיאומטריה האוקלידית של אוושויץ!

כאילו יסודות הנאציזם לא נטועים בהשפעות התיעוש והלאומיות על המחשבה הגרמנית שממילא מעולם לא היתה באמת ליברלית או דמוקרטית, כאילו לא היה משבר עמוק של חילון והתפרקות ערכים בבורגנות הגרמנית, כאילו מלחמות גרמניות לא היו דבר נפוץ כמו סניפי סטארבקס במנהטן מאז אמצע המאה ה-19.

אבל למה לחפש גורמי עומק בהיסטוריה הגרמנית?

תקשיבו למורים שמשקרים ומסבירים איך טיק טיק טק היטלר נולד! הרי רק ככה אתם יכולים להאמין שזה יכול לקרות לכולם.

אין מה לעשות, בכולנו מסתתרים הגרמנים...  וכך חינכו את כולנו להאמין...

לאומיות-אתנית היא נאציזם, פופוליזם הוא היטלריזם. עוני מוביל לפאשיזם. פולש הוא היטלר, קורבן הוא יהודי.

ולכן, פוטין הוא היטלר, לאומנות רוסית היא נאציזם, זלנסקי הוא אנלביץ', האוקראינים הם היהודים וכו'.

לכאורה אפשר לחיות עם הדבר החולה הזה ביום יום.

אם זה מה שהגלובליסטים מבקשים לעשות כדי להגן על עצמנו באין-אלוהים – ניחא.

אבל משהו מוזר מתגלה מאז ראשית הפלישה הרוסית.

הפיכת הפשע הכי קיצוני שהיבשת הזו ידעה בהיסטוריה לאמת-מידה מוסרית (שזה קצת כמו לקחת לילה בסוויטה בשדרה החמישית, ולהחליט שזה מעתה הסטנדרט 'לבית') בעייתית משום שמהרגע בו תנורי אושוויץ הפכו למצפן המוסרי של אירופה (ושל יונית, ושלכם) הרי שאז המערב תלוי במערכת מוסרית שמבוססת על זיכרון של פעולה אנושיות קונקרטיות, בזמן ובהיקשר קונקרטיים, וכך היא נתונה לפרשנות חופשית יותר מאשר מוסר-אלוהי התגלותי בעל פרשנות קונקרטית (כמו המקרא-הלכה) – במובן זה המוסר הזה נתון לרלטיביזציה ולאסתטיזציה (כמו הברית החדשה). 

במילים אחרות - תראה לי את הקורבן ואני אראה לך את היהודי, תראה לי את הרשע ואני אראה לך את הנאצי, ותראה לי את מחנה הפליטים ואני אמצא לך את טרבלינקה.

במוסר שבו איך שהדברים מצולמים הוא מה שחשוב, במוסר שבו כל חלש הוא אבסולוטית חלש, וכל חזק הוא אבסולוטית חזק, ומעבר לזה אין עוד ערכים מוחלטים, הדימוי והתמונה יותר חשובים מהמציאות (כמו שבדת האסתטית הפסל של ישו יותר חשוב מהמקרא, והפרשנות של פאולוס יותר חשובה מדברי משה רבנו) - לכן בעצם הגענו למצב שאוקראינים בדרך לבתי מלון, הפכו ליהודים בדרך לבורות מוות.

במובן הזה, האסתטיזציה של המוסר מקרבת אותנו למוסר גרמני-אלילי-קתולי של אתסטיקה ויחסיות של פעולות לאור פירושים.

ולא למוסר של אמיתות מוחלטות ופנימיות.

וכל האמת הופכת נתונה למידה התאמתה להשוואות המטופשות למחזה הברברי הנאצי.

כך, הולכים ומתרחקים מהמוסר המקראי-האנגלי הנצחי המבוסס על סיפור יציאת מצרים, עשרת הדיברות, וחיי הדיאלוג, ההלכה והרוח הנובעים מתוך המיתוס, ומחפשים כמו חולי נפש בכל פינה מה יתאים הכי טוב למשוואת הנאצי מול היהודי בכל סכסוך דמים מסביב לעולם.

במובן זה, המיתוס הנאצי החדש הוא מיתוס של סור מרע, אין בו עשה טוב קונקרטי מוחלט.

במובן זה, אנחנו חייבים לחפש נאצים בכל מקום, כי בלעדיהם אין לנו שום משמעות אתית פוזיטיבית של מה לעשות טוב.

כי אין כלום מעבר לרע ולטוב.

בכך נוצר פרדוקס דק, שבו דווקא המוסר שהגרמנים ניסו להרוג באושוויץ (המוסר היהודי-מקראי) אבד לחלוטין, ומחליף אותו מוסר המבוסס על דימוי של קורבן מול מדכא.

במילים אחרות - מדובר 'באסתטיזציה של המוסר ובהפיכת משמעותו לפרשנות היסטורית דטרמיניסטית ביחס ליחסי הכוח המידיים'.

כך דווקא המוסר הגרמני מבוסס האדון (נאצי) עבד (יהודי), בתיבול ניאו-מרקסיסטי (שגם הוא סובל מריח קתולי של פולחן היררכיית האדון-עבד), סיים עם ידו על העליונה, (פשוט הוא עבר מפולחן החזק לפולחן החלש) והמוסר האנגלו-אמריקני-מקראי המופשט הליברלי-קלאסי והשיוויני באמת - הפסיד.

אז מי באמת ניצח את מלחמת העולם השנייה?

היש טוב ורע?

במסגרת המוסר הפוסט-נאצי החדש, ה'עשה טוב' הוא פולחן היהודי/קורבן, התורן בעוד ה'עשה רע' הוא הלאומניות, ההתפשטות הטריטוריאלית, וכל דבר שיכול להידמות או להיחשב לנאצי בעיני הכוהנים המחליטים בתקשורת.

כדי להפוך את קורבנותו של אותו "יהודי/אוקראיני/פלשתיני'' נבחר לצודקת, האסתטיקה מחייבת שהקורבן יראה מאוד יהודי (קצת כמו המחזות שבה הקתולים מעלים מחזות בהם נצלב ישו כדי להזכיר לקהל את הנראטיב). קרי, הקורבן, חייב לעלות על רכבות צפופות מאוד.

זה שאצל היהודים הרכבות מובילות לתא הגז, ואצל האוקראינים הרכבות מובילות לבית מלון בוורשה - לא משנה ממש.

בכל פעם שאפשר, כמו קתולים, להציג את מחזה צליבת ישו, כמו שעושים בכל חג מולד, בהצגת המחזה של הצליבה כהזכרה למהו המוסר הקולקטיבי, ככה תקשורת העולם החילוני-מערבי תעשה זאת באמצעות השוואה של כל סכסוך למעמד אושוויץ. 

ככה המוסר הפלסטי, הברברי, והאסתטי-קתולי של הגרמנים מנצח.

וכולנו ראינו במלחמת העולם השנייה מה קורה כשהמוסר המקראי והאנגלו-אמריקני מפסיד.

אכן תפיסת 'האדם בצלם' הבסיסית, לא מספיקה עוד לכוהנים בתקשורת.

רק פירושים המבוססים על השוואות וטיעוני "פוטין הוא היטלר", שנועדו להזכיר לנו לא להקהות את חושינו המוסריים במוחנו המערבי השטוף - חשובים.

ואכן, כפי שרואות עיניכם, הפרשנות החופשית היא חולשת המוסר ההיסטוריוציסטי (הטוען לדטרמיניזם היסטורי) והאסתטי (הטוען שבגלל שדבר נראה כמו משהו הוא משהו) באשר הוא.

במובן מסוים, מחשבה בינארית חולנית זו של ייצוגי 'חלש מול חזק' כמהות המוסר, היא בדיוק ההמשך של ההיסטוריוזצים המעמדי שהוביל אותנו להיטלר לכתחילה.

וככה, באין תפיסת מוסר יהודית, ומתוך הקיבעון לייצר רפליקות לדיכוטומיית הנאצי-יהודי, ביום שבאמת יגיע ההיטלר החדש ויבקש לשחזר את המומנט המגדיר, כבר לא נדע לזהותו - או שכבר המערב יהיה קהה חושים.

בדיוק כמו האדם שחושב את הנורא מכל, ומייצר בפעולותיו הנובעות ממחשבתו, את אותו הנורא מכל ממנו חשש. שהוא אולי בסתר בשלב מסוים כבר נבואה מודחקת.

אין ספק, המערב מאוהב בנאציזם.

הוא אימץ את החטא הטבטוני הגרמאני, את יצירת המוסר האלכימיסטית שנוצרה מתוך רצח בני-האל, היהודיים באש הגרמנית כמסגרת המוסר החדשה והאונטולוגית שלו.

המערב קיבל את חטא הרצח הגרמני כתורת מוסר-אוניברסלית של ממש, זאת במקביל לזניחת רעיון המוסר האלוהי. במובן זה, המערב מעלה באוב נבואות-גרמניות שיגשימו את עצמן.

ההגות והרוח הגרמנית הובילו לרצח מייצרי האל (היהודים) במטרה להפוך לאל (הארים).

עכשיו כישלונם להפוך לאל (הפסד המלחמה) ותוצאות הכישלון (השואה), הופכים לאל של כולנו. מושלם.

מאז אותו הרגע, לא הכנסיות (שנסגרות) הם מקור המוסר, אלא חטאי ההיסטוריה ובהם כידוע, אפשר לבצע פרשנות נדיבה.

היטלר פלש? פוטין פלש.

היהודים עלו לרכבות? האוקראינים עולים לרכבות.

הפרטים הקטנים כמו העובדה ש-13 יום לתוך הפלישה נהרגו פחות אוקראינים משנהרגו ב-10 דקות בבור מוות טיפוסי תוצרת אוקראינה-גרמניה - לא מעניינים.

העובדה שהעולם לא שותק, שהפליטים נוסעים ברכבות מאובטחות בבעלות ובמימון זר מתוך מדינה שרובה לא חוותה בכלל כיבוש, כאשר מיליארים מוזרמים אליה מכל העולם, בזמן שפוטין מציע הפסקת אש (היטלר לא הציע הפסקות גז, העולם כולו שתק, והרכבות בבעלות גרמנית הגיעו לגז המשרפות), לא משנה.

העיתונאים שלנו, שיודעים שהישראלים כה שטופי-מוח ונואשים להיות אירואפים, עד שיהיו מוכנים ללמוד מאירופאים איך לא להיות נאצים, בכך שישוו את צאצאיי משתפי הפעולה הבטוחים בארצות מפלט, ליהודים שאבותיהם רצחו אותם, בלא מפלט רק בגלל שהם מצאו מספר מקבילות אסתטיות, מעידים כמה חשוכת-מרפא המחלה היהודית של עיכול האשמה הנאצית והאוניברסליזציה של היטלר – וכמה הפיכתה לדת החדשה לא רק באירופה, אלא גם בקרב שארית הפליטה של יהדות אירופה בישראל, היא חולנית.

הרצון ללמוד מצאצאיי הנאצים איך לא להיות נאצים היא מחלה יהודית יוצאת מהרגיל וחסרת מרפא.

מקרה של פתולוגיה רפואית שאין לו מזור.

רצח-האב הגרמני (השואה), האונטולוגיזציה של המוסר (שבהפיכתה למוסר החדש מתוך אקט הרצח הקולקטיבי), הפכו לצערנו גם לנורמה שלנו לרע ולטוב, והרעיון לחפש בכל מקום מי הנאצי ומי היהודי לתחביב של אנשים הזקוקים לטיפול.

כשהרצון להיות שייך מעביר אדם על דעתו.

כל ננס שרואה את יונית לוי חושב על מלחמת העולם השלישית.

כל חייל רוסי הוא נאצי.

וכל קלפטוקרט כמו פוטין שיושב במוסקבה הוא אדולף היטלר.

אכן לא רק כל מי שלא מסכים איתי נאצי, גם כל מי שעולה על רכבת יהודי.

ונעבור אליך יונית.