סיפורי פוגי

שלח

הרשמה לקבלת הניוזלטר היומי ועדכונים חשובים

Phone

שלח

By submitting this form and signing up for texts, you consent to receive news notification text messages from HebrewNews.com at the number provided, including messages sent by autodialer. Consent is not a condition of purchase. Msg & data rates may apply. Msg frequency varies. Unsubscribe at any time by replying STOP. Text HELP for help. Privacy Policy & Terms Of Use

"לפני חמש שנים, פגשתי את חנה שלמדה איתי בכיתה א'. שאלתי אותה: 'האם את זוכרת את המתופף במגרש המסדרים בבית הספר היסודי, בטקס הנפת הדגל?' היא הסתכלה עליי בתמהון ולפתע פרצה בצחוק אדיר – 'בטח שאני זוכרת. אתה לא יודע? אתה היית המתופף!". הייתי בטוח שהיא באה למתוח אותי אבל היא המשיכה לצחוק בטוב לב ואמרה, 'אתה לא זוכר, מאיר? אתה היית המתופף. אתה נתת את הקצב בהנפת הדגל מדי בוקר'. מה?! איך זה יכול להיות? אני רק זוכר שתמיד חלמתי להיות המתופף שם ונותרה בי תחושת החמצה. איך מסבירים את זה? אני לא זוכר דבר והיא מתעקשת שאני אחזתי במקלות על הבמה, מול כולם".

לפתע, אני מבחין כי העיניים של מאיר, מצטעפות והוא מניד את ראשו לצדדים. יש שקט קצר ולפתע הוא אומר: "לפני חודשיים, ראיתי  את סרט התעודה של יעל חרסונסקי, 'שתיקת הארכיון'. ישבתי בשורה הראשונה ואני רואה על המסך תמונות מרצדות, עם מאות אנשים שעולים ויורדים במדרגות בגטו 'ורשה'. 

פתאום, שמתי לב שאני מחפש שם את אבא שלי. העיניים מתאמצות ומחפשות אבל, כולם נראים אותו הדבר. הם בני שלושים, לבושים באותם בגדים כהים והעיניים שלי מתרוצצות ללא מנוחה. לפתע אני עוצר ואומר לעצמי- 'מה אתה עושה? אתה מחפש את אבא שלך? מה קורה פה?'...".

מאיר מנגב דמעות ובוהה החוצה: "בשבוע שעבר, ראיתי בטלוויזיה הישראלית שפרצה שריפה במיידנק. נשרפו צריפים, נשרפו ערימות של נעליים ואני פתאום, בטוח שהנעליים של אבא שלי, גם נמצאות שם. נבהלתי שלפתע אני מחטט בנשמה שלי, מתעסק בחומרים אמיתיים, נכנס לתוך החיים שלי ונזכר באבא שלי כל הזמן. לנסוע לפולין? אני לא יכול. לבקר במיידאנק? אני לא מסוגל. קשה לי עם כל הטראומה. אני לא יודע איך להתמודד עם זה. ההורים שלי ניצלו מהשואה, בנס. אבא היה במיידנק ובגטו ורשה. אמא היתה בגטו לודג' ורוב המשפחה שלי, נספתה בשואה. אבי ואח אחד, שרדו והגיעו לישראל. יש לי שני בני דודים וזה כל המשפחה שלי בעולם הזה. מהצד של אמא, אין אף אחד. רק חלל ריק.

יום אחד הגעתי הביתה אחרי בית הספר ומצאתי את אמא עומדת במטבח ובוכה. 'אמא, מה קרה?', שאלתי בהפתעה ובחשש. היא הסתכלה אליי בפנים אדומות מבכי וקולה היה שבור: 'אני לא יודעת מה אני עושה כאן, בעולם הזה. כל המשפחה שלי הלכה. אני לא רוצה יותר את זה. מספיק!'. 

אני, ילד בן עשר, עומד מולה ואומר לה: 'למה, אמא? מה מספיק? נשארת בחיים. תברכי על זה. ניצלת, קודם כל תברכי'. ילד בן עשר. מה הוא יודע, והיא מוסיפה לבכות, 'מה מיוחד בי, שנשארתי בחיים? שהם לא ואני כן?'. מולה עומד ילד קטן שלא יודע איך לעכל את המצב. במה אני יכול לעזור לה? אני יכול להסביר לה משהו? לענות לה? אני רק ילד ועכשיו אני צריך לסחוב את כל זה עלי.

בקיץ האחרון, באתי עם משפחתי לבקר את בן דודי ומצאתי אותו כותב ספר. 'זה על המשפחה?', שאלתי אותו בתקווה... הוא ענה, 'לא, זה סיפור אהבה'. סיפור אהבה?! 'כן', הוא ענה. 'זה סיפור האהבה של ההורים שלך'. מילותיו הצליפו בי כסטירת לחי. מה פתאום, סיפור האהבה של הוריי? מאיפה השיגעון הזה? מאיפה הוא יודע על העבר שלהם? 'זה סיפור אהבה בצל המוות', הוא הוסיף בעודי מנסה לעכל. 'אביך סיפר לי את זה, לפני שנפטר'. השיער סמר לי, ידעתי שאבא שלי אהב לספר סיפורים והנה, עוד סיפור סופר מפיו שממש השתוקקתי לקרוא. כנראה, שירשתי מאבי, את דמותו של "פוגי המספר", אותה עשיתי בהצלחה רבה במסגרת להקת כוורת.

פעם, כשאבא היה בן 85, לקחתי אותו לתל השומר לבדיקות וכשחזרתי להוציאו משם, תפסו אצבעות בחולצתי – 'אל תקח את אבא שלך מכאן'. "מה זה אומרת, אל תקח את אבא?"... 'תעשה לנו טובה', הם אומרים. 'הוא נותן לנו חיים, הוא מספר לנו סיפורים, הוא נותן לנו כוח לחיות'.

הרי, עם סיפוריו הוא שרד את מיידאנק. כל יום בין הגדרות, העביר ממוחו אל פיו והוציא עוד ועוד מילים מופלאות שהגיעו לאוזן קשבת. היה לו חוש הומור וסיפוריו תובלו עם המון צחוק. אנשים עם חוש הומור, חיים טוב יותר בעולם ועם עצמם. גם אם העולם שמסביב, ממש לא מצחיק.

אבא התאהב באמא במחנה הריכוז. היא היתה רק בת 17 ואבא היה אחראי על העובדות במפעל לייצור אבק שריפה. יום אחד, היא לא הגיעה לעבודה אז, הוא הלך לחפש אותה ובסוף הגיע לבית של האחראי. הוא דפק בדלת שנפתחה ומולו, עמד נאצי חמור-סבר שצעק עליו, כיצד העז לבוא לביתו. ידו שלפה אקדח לחיסול ואבא הסביר לו שפשוט רוצה את טובת המפעל ודאג לבחורה שלא הגיעה. איש האס.אס ויתר לו. הוא ראה שיש משהו בלבו של אבי. 

זו לא הפעם היחידה בה אבי ראה את קצהו של לוע האקדח והצליח לצאת משם לכיוון החיים.

בגיל 16 כבר היתה לי להקה. קראו לה: 'הזמנים הטובים'. ערכנו חזרות ברמת-גן והופענו במועדון 'המשקשקים'. תופפתי את קצב ה'שייק' האופנתי והרווחתי 50 לירות בערב. זה היה סכום יפה מאד.

בשנת 1991, הגעתי מניו יורק לביקור מולדת. הייתי אז מסודר בעבודתי כשלפתע, קיבלתי שיחת טלפון שאחריה קניתי כרטיס טיסה לישראל. 

אמא עברה ניתוח ובאתי לבקרה בבית הבראה ברמת-גן ולאחר מכן, המשכתי עם אבא לבית האבות שלו. נסענו במכונית כשלפתע הוא פלט, 'בוא נלך לשתות בירה'. אני מחזיק בהגה ושומע את עצמי גוער בו, 'אבא, השעה כבר 10 בלילה. על מה אתה מדבר? בחיים לא שתינו בירה ביחד ועוד בשעה שכזו'. 

אבל משום מה הוא התעקש והגלגלים שינו כיוון ופנו למסעדה בתל-אביב. נכנסנו ואבא אמר, 'שב שם' - כאילו אני ילד בן 12. עשיתי כדבריו והוא הלך להביא שתי בירות וגם נקניקיות. ישבנו זה מול זה, שותים ולועסים. זה היה זמן איכות נדיר. למחרת, חזרתי לניו יורק ושבועיים לאחר מכן, פרצה מלחמת המפרץ. טילים נפלו גם ברמת-גן ואבא מת מהתקף לב. חזרתי לארץ. לא רציתי לראותו לפני קבורתו. 'ראיתי אותו לפני שבועיים', אמרתי לרב. 'הוא נראה נהדר. אני לא רוצה לזכור אותו אחרת'. בירה ונקניקיות, אבא ובן – ורגעים אחרונים של הנאה, הבנה ואהבה משותפת."

להקת הנח"ל  

"באותו הזמן, למדתי לתופף אצל יוסף בורלא שהיה המתופף בבריגדה העברית ונתן את הקצב בכל פעם שנערכה הסתערות של חבריו ביחידה על התורכים. נסעתי בקו 10 לרחוב יהודה-הימית וירדתי ברחוב יפת ביפו, ליד פיקוד הנח"ל. קו 10 גם החזיר אותי משם הביתה ומשום שהייתי נמוך, התיישבתי במושב שעל הגלגל האחורי, כך גבהתי בכעשרים סנטימטרים ויכולתי להשקיף בהנאה רבה יותר על הסביבה.

לפתע, עלה לאוטובוס איציק וייס, המתופף של להקת הנח"ל. הוא היה אף יותר נמוך ממני והתיישב על הגלגל השני. קלטתי שעיניו בודקות את שקית הניילון שלי כי, בצבצו ממנה שני מקלות תיפוף. 'מה, אתה מתופף?', הוא שאל בפליאה ועניתי שכן.

אני התכוונתי להמשיך בקו 63 לרמת-גן והוא בקו משלו, לגבעתיים. עמדנו בתחנה והוא אמר לי: 'אתה יכול לתופף לי משהו על הברזלים של המעקה?'. תיכף תופפתי לו את קצב הנעימה הטלוויזיונית 'בוננזה'. 'יופי', הוא אמר בהתמוגגות. 'תבוא מחר בבוקר לפיקוד הנח"ל. תגיד ל-ש.ג. שאתה בא לאיציק. הוא יכניס אותך'. הרגשתי מבסוט, שיגעון.

למחרת בבוקר, הגעתי לפיקוד הנח"ל ביפו. זו הייתה ה-להקה הצבאית וממש הודבק לה תואר אצולה. בכניסה, זיהיתי את שלום חנוך ומירי אלוני, חטפתי פיק ברכיים. הם כבר היו מפורסמים מאד והנה הם, בשר ודם, מולי. נכנסתי לאולם הגדול, היכן שהלהקה ערכה חזרות וגם היו התקרבויות בין בחורים ובחורות. היה מאוד תוסס שם.

עמדתי בפינה כדי, שלא להפריע. יאיר רוזנבלום ניצח על העניינים ובצהריים, הוחלט על הפסקה וכולם הלכו לאכול. הם השאירו אותי לבד כאילו הייתי אוויר. הייתי כה רעב אבל פחדתי לזוז ממקומי. אחרי חצי שעה, הם חזרו והמשיכו לעבוד על שיר חדש במקצב לטיני. קר...נ....בל, בנח"ל קרנבל / מי שלא יבוא – חבל / מי שלא יבוא – חבל. ואני יושב בצד ומרגיש שהנה, באתי ובאמת שחבל. 'למה איציק גרר אותי לזה? למה הוא לא מתייחס אליי?'. לא אכלתי שמונה שעות, אני פעם ראשונה בבסיס צבאי, מסביבי חיילים עם נשקים ומפקדים עם מבטים לא נעימים. הייתי נאיבי, מפוחד וכעוס.

בסוף היום, ראיתי את איציק ניגש ליאיר רוזנבלום ומצביע עלי. יאיר ניגש אלי לפינה, אמר שהוא מצטער אבל הם היו עסוקים בחזרה חשובה ושאבוא מחר.

לא הצלחתי להירדם בלילה. ראשי הלם ללא הרף הקצב של 'קרנבל בנח"ל'. כל הלילה ניגנתי שיר זה בראשי ובבוקר, חזרתי לפיקוד. הייתי כבר להוט לתופף את זה אבל, שוב נתקלתי באדישות מצד האחרים שהותירה אותי מאובן בצד. רק בצהריים, ניגש אלי איציק ואמר לי: 'בוא תרד איתנו לארוחת צהרים'. ישבתי עם כולם ואכלנו שניצל ופתיתים. 

לפתע, אחד מהם אמר לי- 'אהה, אז אתה המתופף החדש שלנו?" ואני, כמעט ונתקע לי השניצל בגרון. מה אני עושה כאן? אני צריך להיות בלהקת השריון. הרי קיבלתי זימון לשם. אני בכלל לא קשור ללהקת הנח"ל. באתי רק לראות אתכם. פשוט פגשתי את איציק באוטובוס, על הגלגל'. השירה שלהם מאוד מצאה חן בעיני וברור שאבוא גם מחר, אם ירצו. טעים לי לאכול צהריים בחדר האוכל. השניצל פריך והפתיתים מפתים. זה בטח טעים יותר ממה שחיכה לי בצלחת בבית.

פתאום, קול חותך את החלום המתוק. זה הקול של יאיר רוזנבלום והוא אומר, 'חביבי, בוא נשמע מה אתה יודע'. מה שידעתי באותה שניה הוא, שהידיים שלי קפאו. לא הצלחתי להזיז אצבע, שלא לדבר על מרפקים. כולם הביטו עלי והרגע הזה, דמה לנצח נצחים. שקט באוויר והמנצח נותן את האות. 

לפתע, פורצת הלהקה בשירה אדירה ואני נטען באנרגיה, המקלות קופצים בידיי כאילו מישהו מלמעלה מפעיל את ידיי ואני מתחיל להרביץ על עור הסנר והטאם טאמים, כאילו אני מנגן את הקרנבל הזה לפחות שלוש שנים ברציפות. 

השיר הסתיים וכולם הסתובבו לכיוון יאיר כדי, לראות מה יש לו להגיד. 'נו, אתה רוצה לבוא גם מחר?' וחיוך גדול על פניו. 'כן, למה לא?', אמרתי וצעדתי משם החוצה כשכפות רגליי לא נוגעות בקרקע.

דני סנדרסון, גיטריסט שהגיע לא מזמן משהייה ארוכה עם הוריו בניו יורק, מצטרף ללהקה אחרי חודש. אני כבר נחשב 'ותיק'. אחרי חודש, אנחנו יוצאים להופעות בסיני ומישהו נותן לי מדי א', שאוכל להופיע. אנחנו עולים לרמה ואני מקבל גם מעיל רוח צבאי. 

ההורים שלי לא הבינו מה קורה לבן שלהם- הוא עוד לא התגייס וכבר חייל?! והשאלות לא איחרו להגיע - 'ומה אם תיפול עליך פצצה בסיני, מה יקרה אז, יש לך תשובה? ואיך זה שאתה כבר בצבא? ומה אתה עושה בשארם א-שייח? ותגיד, מאיפה התמונה הזאת, עם כל להקת הנח"ל?'

כשהגיע זמני להתגייס, קיבלתי את כל הניירות בשלישות, עליתי על המשאית עם הברזנט הקרוע והיידה, לטירונות בנח"ל. ממש קרנבל במחנה שמונים".

להקת כוורת 

בשנת 1973, הוקמה להקת כוורת - שילוב מושלם בין להקת רוק ללהקה צבאית. דני סנדרסון, גידי גוב, יצחק קלפטר, מאיר פניגשטיין, אלון אולארצ'יק, יוני רכטר ואפרים שמיר– שבעה אמנים שיצרו יחדיו, בתעוזה רבה שהביאה אותם, עשרות שנים לאחר מכן, להיות הלהקה המוזיקלית האהובה ביותר בתולדות עם ישראל.

השירות הצבאי של פניגשטיין, סנדרסון, אולארצ'יק, גוב ושמיר–  בלהקת הנח"ל, הגיע לסיומו והוחלט ביניהם, להמשיך את המסע ולבנות להקה באזרחות. ההרכב הושלם עם צירופם של יצחק קלפטר ויוני רכטר. 

לאחר מספר נסיונות כושלים ושינויי כיוון, קיבלה החבורה את חסותו של האמרגן המצליח, אברהם 'דשא' פשנל ופרצה לתודעת הקהל בשנת 1973. 

בתחילה, הופיעה מול אולמות חצי מלאים אך במהרה, הפך המופע לשלאגר בפני אולמות מלאים. פניגשטיין תיפקד כמתופף הלהקה, השתתף גם בשירה והמשיך לגלם את “פוגי“ בקטעי המעבר, ששולבו במהלך ההופעות ובחלקם, היה שותף בכתיבה. כוורת הופיעה גם בפני חיילים במהלך מלחמת יום הכיפורים ובסוף 1973 יצא התקליט הראשון והמצליח "סיפורי פוגי". כנראה העם הישראלי, שהיה מצולק ממלחמת יום הכיפורים, היה צמא לאסקפיזם טוב והוא קיבל זאת, עם יצירת פאר אמיתית. כי פה קבור הכלב וזהו עצם העניין.

באפריל 1974 טסה כוורת, תחת השם הבינלאומי "פוגי", לייצג את ישראל בתחרות האירוויזיון שבברייטון, אנגליה. עם שיר חדש, "נתתי לה חיי", הצליחו ששת החברים על הבמה (ויוני רכטר שעמד על דוכן המנצחים של התזמורת), להגיע למקום השביעי והמכובד. לפניהם התמקמו תותחים כלהקת "אבבא" ואוליביה ניוטון ג'ון. חברי כוורת חזרו ארצה כגיבורים והתכוננו לסיום הופעות התכנית "סיפורי פוגי" והתחלת העבודה על תכנית שניה.

"בשנת 1976, יצאנו לסיבוב הופעות באמריקה ובקנדה. כשהגענו לויניפג, עיירת כורים נידחת עם 100 תושבים, האולם שהופענו בו היה סולד אאוט. ספרתי שלוש-מאות ראשים בקהל, עם מעילי פרווה מדובי גריזלי. כולם ידעו את השירים שלנו בעל פה אולם, הכתובת הייתה ממש על הקיר. 

כולנו היינו כבר בני עשרים-וחמש, אחרי המון הופעות, הקלטות וחוזים. כל אחד רצה לפצוח בקריירה אישית. הגענו למסקנה, שאנחנו מתפרקים כי, אין עתיד. כל אחד הרגיש שההצלחה של כוורת היא בעיקר בזכותו, היינו חברים טובים ולא היו מריבות או סדקים ביחסים בינינו. ארזנו את התופים, הקלידים והגיטרות ויצאנו, כל אחד לדרכו, לכביש ההזדמנויות של החיים".

הזמן קצר והמלאכה מרובה מאד

"מיד כשנודע בארץ ש'סגרנו את הבאסטה', התחילו לזרום אלי כל מיני הצעות לעבודה. זה היה מקסים, מעייף ומפתה באותה המידה. תוך כמה שבועות, כבר הייתי מעורב בשלוש הפקות ועוד ידי הייתה נטויה כי עוד המשיכו וזרמו הצעות. בחמש בבוקר, כבר נסעתי לחזרות על הסרט "דודה קלרה" של אברהם הפנר. 

כשזה הסתיים, התחילה ההפקה על הסרט של אבי נשר, "הלהקה". לאחר מכן, מתחילים בחזרות להצגה "צ'רלי קצ'רלי" של אילן רונן בחאן הירושלמי, יחד עם אבי פניני, ישראל גוריון ועוד. הייתי מבולבל כהוגן ואם זה לא הספיק - כל ערב יצאתי להופיע עם אריק לביא או עם אריאל זילבר.

בסרט "דודה קלרה" אמרתי כדמות דודיק כהנא: "אני נוסע לאמריקה והולך לעשות כסף גדול". אז כמו דודיק, החלטתי אכן לאמץ את המוטו המתוחכם הזה וניגשתי לארוז את המזוודה. יומיים לפני שהתחלתי לארוז, עמדתי ליד טלפון ציבורי בקיבוץ געש והאפרכסת המטירה לאוזני הבוערת, צעקות מדני שלם, מנהל החאן הירושלמי שאינו מוצא לי מחליף ב"צ'רלי קצ'רלי". מה עשיתי בקיבוץ געש? ערכתי חזרות מוזיקליות עם הגיטריסט חיים קריו, לקראת סיבוב ההופעות שלנו באמריקה."

פסטיבל הסרטים הישראליים                                         

"בשנת 1978 טסתי בעקבות קולומבוס, לאמריקה. רציתי להיחלץ מפרשת הדרכים שהייתי תקוע בה. אמרתי לעצמי: 'רגע, רגע... אולי אני אלך ללמוד מוזיקה, כמו כל החברים שלי? אולי אגיע לבוסטון וארשם לביה"ס הידוע למוזיקה בבוסטון, ברקלי? הרי אלון אולארצ'יק לומד שם ואוכל לגור יחד איתו". גם יהודה עדר ואיתן גידרון הגיעו לשם, מיד אחרי פירוק "תמוז" וניסיון קצר, להופיע איתי כלהקת ליווי לאריאל זילבר שאז, נהנה מלהיטו הגדול-'רוצי שמוליק'. בקיצור, יש חבר'ה טובים ובטח שאיתם ארגיש בבית. התוכנית שלי הייתה, ללמוד פסנתר וקומפוזיציה, לכתוב כמה שירים ואולי גם להוציא תקליט משלי...".

מאיר חזר ללימודים בברקלי ובמשנה המרץ, הקים את להקת "אביב", עם כמה חברים שהכיר מהארץ ולמדו איתו בברקלי. אליהם, הוא צירף זמרת אמריקאית נהדרת ונגן קונגס שחום עור, שידע לתת קצב טוב בידיו. אז מימש מאיר את ההזדמנות העסקית הראשונה שלו כיזם והציע לארגון הסטודנטים שותפות בהופעות הלהקה. מאיר, שדאג להדפיס כרוזים רבים במשרדי הפקולטה ולחלקם במרץ: "חנוכה הגיע ובערב ההופעה, היה תור מסביב לבניין האולם. כולם רצו לראות את הלהקה הבינלאומית הישראלית המפורסמת ולרקוד לצליליה המופלאים. בסוף הערב, ספרנו את הכסף ולאחר כל ההוצאות, נותרו לי 600 דולר בכיס. הידד! איי מייד איט! אני איש עשיר!".

"כבר ביום הראשון שלי בניו יורק, הלכתי לפגוש את קונסול התרבות הישראלי שקראו לו רוזנבלום, בחור זהב, שאמר לי: 'אני מאוד מעוניין לעזור לך. בוא נארגן אירוע לגיוס כספים בבניין על שם מת'יו רוזנהאוס, ביליונר שהמציא את השמיכה החשמלית, שם יושבים כל העשירים היהודים של העיר'. 

רוזנהאוס הוא יהודי ניצול שואה, שעוד במחנה הריכוז, חלם על שמיכה חשמלית. הוא ברח מאושוויץ, הגיע לאמריקה והלך לעבר הגשמת חלומו.

הגענו לבניין רוזנהאוס ובמועדון המאד אקסקלוסיבי ישבו שלושה, עישנו סיגרים יקרים ולגמו קוניאק צרפתי. רוזנבלום, ניסה למכור להם את רעיון הפסטיבל וראיתי לפי מבטיהם שמאיר פניגשטיין, לא בדיוק מרשים אותם. הבעת פניהם לא השתנתה, גם כשידידי החדש למסע השווה אותי לבנימין זאב הרצל, שחלם על הקמת מדינת היהודים, לחיים ויצמן ולדוד בן גוריון שהגשימו את החזון. פתאום, רמז לי אחד מהם, המבוגר בחבורה שנראה לי כבן שמונים, שאתקרב אליו. אז, הוא שלף כרטיס ביקור מזהב טהור שנכתב בו שמו -  מישה יעקובוביץ' - ואמר לי בחצי יידיש וחצי אנגלית: 'אני רואה שבאת לגייס כסף אבל דולר לא תראה כאן בצורה בה אתה משווק את זה. אנחנו תורמים מיליונים ואתה בחור נחמד מישראל אז אני מוכן ללמד אותך כמה דברים. תבוא מחר אלי למשרד ונעשה פגישה על איך לעשות ומה לעשות'.                                                

הגעתי למחרת למשרד של מישה וראיתי מולי חדר ענקי שבסופו, קרוב לחלון ועל במה קטנה, מישה ישב מאחורי שולחן עצום. הבמה, הייתה כי הוא אף יותר נמוך ממני. הוא דיבר בטלפון ללא הפסק, היו לו שני מכשירי טלפון שצלצלו כל הזמן והוא ענה בשניהם במיומנות מרשימה. עמדתי בפינה וחיכיתי. לא רציתי להפריע אבל השיחות, נכנסו ללא הפסקה. בינתיים, הבטתי סביבי וראיתי על הקירות עשרות תמונות שלו עם אנשים חשובים - שועי עולם, הנשיא האמריקאי, לוי אשכול, שחקני קולנוע ושחקני בייסבול. לפתע, צדה עיני דמות מוכרת. לא האמנתי שגם היא שם.

זו הייתה מלכת היופי הישראלית לשנת 1961, גילה גולן! הייתה גם הקדשה באנגלית: 'למישה באהבה ובתודה, מגילה גולן'. היא הייתה שגרירת היופי הישראלית הראשונה שהצליחה להגיע לאמריקה, למצוא חתן עשיר, להתקבל לתעשיית הסרטים בהוליווד בתור נערת ג'יימס בונד ולהתראיין בתוכנית טלוויזיה. מת'יו רוזנהאוס, הביליונר מהשמיכה החשמלית, רואה אותה בטלוויזיה בביתו ומתחשמל ממנה ברגע אחד.

הוא ראה אותה מספרת למנחה שהיא יתומה שניצלה מהשואה וגרה בקיבוץ ששלח אותה לתחרות מלכת היופי של ישראל. הוא שומע אותה מדברת והלב שלו נמס מיד. חיש מהר, הרים טלפון למנהל יחסי הציבור שלו ואמר לו: 'אני רוצה להתחתן עם האישה הזאת!'. היחצ"ן שלו הגיב במשפט, שביידיש נשמע טוב יותר – 'תגיד לי, אתה משוגע?'. אבל רוזנהאוס, כבר לא שומע קולות חוץ מקול פעמוני לבו. 'תקשיב לי היטב. תארוז את המזוודה שלך ותגיע ללוס-אנג'לס דבר ראשון, על הבוקר: אתה נשאר שם שלושה חודשים והופך לחבר הכי טוב של גילה גולן'. זה מה שהיה ומישה יעקובוביץ טס לאל.איי, מצא את גילה והם התקרבו ואחר כך, בשנת 1969, התחתנו. הוא חי עד שנת 1980 עד שהתקף לב קטלני, הותיר את גילה לבדה ועם ירושה של 500 מיליון דולר.

נחזור בינתיים למישה. כשהוא עדיין נושם ומדבר ללא הרף בטלפון, חשבתי על גילה, שחזרה בתשובה והפכה לחב"דניקית. לפתע, קולו של מישה קטע את מחשבותיי – 'בוא אינגל'ה. קים א-הר'. פסעתי לשולחנו הענק. 'תשמע ידידי הצעיר, קראתי לך לפה, לא כדי לתת לך כסף אלא, לתת לך עצה ששווה זהב'. התקווה שלי לקבל ממנו כסף, נגוזה באותו רגע אבל, הוא הוסיף: 'אני רוצה ללמד אותך איך להתרים כסף לעניין שלך. אתה מוכן לזה?'. עניתי לו במילה אחת שחזרה פעמיים – 'שור. שור'.

'יופי!', ענה מישה. 'דבר ראשון שראית כשנכנסת למשרדי הוא, שאני מאוד עסוק בטלפון. כל שניה נכנסת לי שיחה ואין לי זמן לשטויות, אני צריך עוד רגע לצאת ואולי יש לי שתי דקות בשבילך. אז הנה עצותיי - אתה חייב למצוא את ההזדמנות הנכונה לתפוס את תשומת לבי ולגרום לי להבין שאתה חשוב יותר מהטלפונים שלי. דבר שני, אתה צריך להיות מוכן עם נושא אחד שאתה רוצה. לא שניים, אלא רק אחד, כי אין לי זמן ומוח להתרכז בזה, אני יכול להתבלבל. רק נושא אחד. 

ושלישית, אתה חייב להיות בטוח מראש, שאני יכול למלא את המשאלה שלך כי, אם אתה מבקש ממני עכשיו 100,000 דולר - אני לא יכול לתת לך. אני חי כרגע ממשכורת והתפקיד שלי זה לתווך בכל מיני עסקאות ותרומות.

אתה הבנת את זה, אינגלה? אתה חייב לדעת מה אתה רוצה!!!

הס הושלך בחדר לשנייה אחת ואז מילמלתי, 'אני יודע מה המשאלה האחת שלי'. נעמדתי מול מישה, הישרתי מבט לתוך עיניו, שאפתי קצת אוויר ליצירת פאוזה דרמטית, התכופפתי קדימה ויריתי מול פרצופו את המשפט הבא– 'אני רוצה לפגוש את גילה גולן!'.

מישה נרתע לאחור. מילותיי היכו בו בתדהמה. פניו החווירו, הנשימה נעתקה מפיו, שפתיו רעדו והוא הושיט יד רועדת לכוס מים כדי ללגום ממנה ולא לפני שהניח בין אצבעותיו כדור קטן, מתחת ללשון.

על מצחו חרוש הקמטים, החלו לזרום פלגים זעירים של זיעה. הוא צנח אחורה בכסאו והגרוגרת שלו פרכסה ברטט בלתי נשלט. 'אתה... אתה השתגעת?! גילה גולן?! גילה אהובתי?! האדם הכי יקר והחשוב בחיי! איך אתה מעז?! איך אתה יודע עלינו?! פגעת לי בלב! אני רק אמרתי שאתה צריך לבקש משאלה שאפשר למלאה!'.

הייתי בטוח שבזה הרגע, תם כל סיכוי להמשך קשר עם מישה אך להפתעתי, הוא התעשת במהרה, הושיט ידו לטלפון, חייג באצבעותיו ולאחר כמה שניות של המתנה- היא ענתה. שמעתי קול נעים שאמר 'הלו'. מישה שחרר מן קול מאנפף כשל חתול מתחנף – 'גילה בייבי, מה שלומך? גילה דרלינג, יש כאן בחור ישראלי צעיר שרוצה מאוד לפגוש אותך'.

לפתע, הפך קולה הנעים לקול חזק ותקיף, שאפשר היה לשמוע בוקע מהשפופרת ומסתובב בחלל החדר העצום בו היינו שנינו. 'אתה יודע שאני תומכת רק בילדים ובמשפחות עניות! אל תעביר אליי דברים כאלו!'. שניה אחת לפני שהיא ניתקה את השיחה, הספיקה רגלו של מישה לבעוט בכדור לשער ולקבוע את תוצאת הניצחון – 'גילה בייבי, הוא לא מעוניין בכסף שלך. הוא רק רוצה להיפגש ולדבר איתך בעברית. מה את אומרת?'.

'טוב', נשמע קולה המתרצה. 'אפגוש אותו. אני באה לניו יורק בעוד שבועיים'.

השבועיים חולפים במהירות ובינתיים, חיפשתי בקדחתנות תורמים נדיבים עבור ארוחת הגאלה ב"וולדורף-אסטוריה". ביום הנכסף הגעתי למלון. הלובי היה רחב מאד וגילה ירדה מחדרה, כולה זוהרת ולבושה בטוב טעם. 

כולם מסביבי מביטים בה, היא אישה מדהימה, אלגנטית ואצילה. על ראשה שמה כובע מהודר, כזה שמושך עיניים. היא נראתה כ'פאם פאטאל' מהסרטים. נשבע לכם, באותו הרגע, הרגשתי כמו ג'יגולו כשהלכתי אחריה למעלית ועלינו לדירתה המפוארת.

התיישבנו בסלון. 'אז, מאיר. מה אתה רוצה לעשות?', היא שאלה בחיוך מלכותי. זה היה הרגע שבו הייתי חייב להיות מרוכז במטרה.

'אני רוצה לעשות ארוחת גאלה לכבוד פסטיבל הסרטים הישראלי אבל, השותפים שלי לא מאמינים שנוכל למכור מושב ב-250 דולר לסועד'.

'זה דווקא רעיון מצויין', היא אמרה, קמה מהספה והרימה את שובל השמלה כדי לחשוף לשנייה, רגל חטובה להפליא. 'חכה פה רגע', היא פסעה לחדר השינה וכבר דמיינתי איך היא תחזור בלבוש שונה אך היא חזרה באותה שמלה, בידה נופפה בהמחאה ושמה בידי. הסתכלתי בסכום שנכתב שם ולא האמנתי למראה עיניי. ניסיתי להבין האם מדובר בטעות. על גבי הנייר היקר, היה כתוב 25,000 דולר!... והיא עוד אומרת שבכוונתה לקנות את כל המושבים לשלושת השולחנות הראשונים – 'ותשים גם ברכה גדולה ממני בתכנייה שתדפיס'.

לתדהמתי הרבה יותר, שמעתי את פי אומר, ללא שליטה, 'לא... לא. אני לא יכול לקחת את הכסף הזה, באתי רק להתייעץ איתך איך להשיגו'. 

גילה חייכה בחביבות ואמרה בתוקף: 'ידידי הצעיר, אתה תיקח את הצ'ק כי אתה חייב לקחת את הצ'ק. אני יודעת שלא באת בשביל הכסף אבל, אם לא תיקח את הצ'ק, לא תהיה לך ארוחה חגיגית ולא יהיה פסטיבל. אנחנו חייבים לערוך את הארוחה ותגיד לשותפים שלך שקיבלת את הצ'ק ואנחנו נעשה יחדיו את האירוע!'.

יצאתי מהמלון אל הרחוב, כולי המום, נרגש ונרעש. כל שניה הוצאתי את ההמחאה והבטתי בה כדי לבדוק, האם זה חלום או שמא, מציאות. שמישהו יצבוט אותי כאן ועכשיו!

שבועיים לאחר, מכן זכיתי לראות שבעה צוותים של תחנות טלוויזיה שנדחקו, כדי להשיג את הצילום הטוב ביותר של האירוע שלי, עם השמות הכי זוהרים של עולם הקולנוע והטלוויזיה של אז. את האירוע הנחה הווארד קאסל. 

לאן שלא הסתכלתי, ראיתי ידוענים שמחייכים יחדיו ולעבר המצלמות המתקתקות. שלי ווינטרס ודאסטין הופמן, מתחבקים עם ברוק שילדס?? פשוט אמייזינג! ואם זה לא מספיק, מנחם גולן ואסי דיין היו שם ובדקו בעיניהם, היטב, את המחשוף הרחב של גילה גולן". 

אמש פגשתי שוב מפיק ענק ש34 פסטיבלים מתחת חגורתו והנה הגיע כבר, בימים אלו, לפסטיבל ה-35 שלו.

כך הוא מספר: "אני מפיק פעיל ומניע מזה שנים רבות את המפעל המיוחד שהקמתי עבור סרטי הקולנוע הישראליים באמריקה. כוכבים גדולים הגיעו, במלוא הדרם, להעניק כבוד למפעל שלי, ביניהם - שרון סטון, בט מידלר, נטלי פורטמן, סשה ברון-כהן, רוב ריינר ומילוש פורמן. 

לו הייתם אומרים למאיר הצעיר של הסבנטיז ש'יום יבוא ונשיא המדינה יודה לך במכתב נרגש ביותר על מה שעשית למען ישראל'–הייתי משיב שוודאי, שתיתם אלכוהול מסחרר. אבל הנה, זה קרה והבאתי כ-1,100 סרטים ישראליים לפסטיבלים הרבים שהפקתי באמריקה. כך, דאגתי ואמשיך לדאוג להידוק הקשר בין תעשיית הסרטים הענפה של הוליווד ותעשיית הקולנוע הישראלית הפועמת והמפעימה".