הגות ועיון: שמרנות מהי?

שלח

הרשמה לקבלת הניוזלטר היומי ועדכונים חשובים

Phone

שלח

By submitting this form and signing up for texts, you consent to receive news notification text messages from HebrewNews.com at the number provided, including messages sent by autodialer. Consent is not a condition of purchase. Msg & data rates may apply. Msg frequency varies. Unsubscribe at any time by replying STOP. Text HELP for help. Privacy Policy & Terms Of Use

במהלך הזמן, תפיסות זרם הנאורות הלכו והתפשטו – הרעיונות הללו היוו פתח לזרמים חדשים, יצרו מבנים חברתיים והתממשו בדמוקרטיות הליברליות במערב. נאורות היום מזוהה עם רעיונות כגון פתיחות וסובלנות, חשיבה עצמאית, חופש ביטוי נרחב, הומניזם, השכלה, העדפת רציונליות על פני אמוציונליות, והעדפת הגיון על פני אמונות. בסופו של דבר, הערכים הללו יצרו את המוסדות המוכרים לנו: הדמוקרטיות הליברליות, החתירה לחירות ולזכויות האדם, זרמים חילוניים בחברה, את השוק החופשי והשגשוג הכלכלי, את הישגי המדע, התיעוש והטכנולוגיה. כל אלו הם מה מכנים היום, לטוב ולרע "מודרניזם".

כנגד אותו מודרניזם, על כל ערכיו, הפוסט-מודרניזם שם למטרה, לקעקע מהיסוד. היום, אלו המכנים עצמם "נאורים" הם אכן הצאצאים הרוחניים של הנאורות אלא שבלי ששמו לב לכך ההיסטוריה הזיזה אותם יחד עם השטיח מתחת לרגליהם, ונשאה אותם כל הדרך אל האנטי-נאורות.

מושגים כ"נאורות", "מודרניזם" ו"פוסטמודרניזם" אינם כה מורכבים כ"שמרנות" ואם מנתחים את המושגים הללו קל יחסית להגדיר אותם ולמפות אותם היטב – על פני מפת הערכים והרעיונות.

לא כך המושג "שמרנות". המונח הזה אינו עומד בפני עצמו – השימוש בו דורש תוספת של הקשר. "שמרנות" תהיה תמיד ביחס למשהו נוסף.

המאמר הזה הוא ניסיון למפות את המצבים שבהם אנחנו משתמשים במונח הזה, ואני מודה שיש לי פה עניין אישי: אני לא אוהבת שמזהים אותי עם המונח שמרנות למרות שברוב המקרים קיימת חפיפת-מה בין רוב סוגי השמרנות.

שמרנות כמאפיין אישיות

יש אנשים שמטיבם נמשכים אחר החדש, ואחרים, שמתייחסים לכל דבר חדש בהססנות חשדנית. כולנו מכירים את שני הסוגים, על יתרונותיהם וחסרונותיהם. מומלץ לקרוא את ספרו של ג'ורדן פיטרסון "להיות אדם". פיטרסון, פסיכולוג במקצועו, בין שאר עיסוקיו הקדיש שנים רבות לחקר האישיות. ב"להיות אדם" הוא מתאר את שני סוגי הטיפוסים, את סוגי ההתנהלות שלהם מול העולם, את היתרונות והחסרונות שבכל אחת מהגישות – ושם הוא גם מדגיש את הנחיצות של כל אחת מהן. אופי שמרני בא לביטוי בהתנהגות הפרט וישנה קורלציה בין אופי שמרני לתמיכה במפלגות ימין כשם שישנה קורלציה בין יצירתיות ודחף לחדש – עם תמיכה במפלגות שמאל.
שמרנות מול היסטוריציזם.

המונח היסטוריצזם נולד בפילוסופיות של הגל ומרקס – התפיסה שאומרת שההסטוריה האנושית מתקדמת תמידית לקראת שיפור. התפיסות הללו אופייניות גם, כך הבנתי, לתפיסות ביהדות. ההיסטורציזם הוא פרשנות הומנית למוטיב המשיחיות. בעידן הנוכחי – רק זרמים מרקסיסטיים לסוגם מאתגרים את סך כל התפיסות השמרניות בחברות המערביות. לכן במידה רבה מאד, "שמרנים" היום הם כל אלו שאינם פרוגרסיביים. הפרוגרס עצמו התחיל כזרם פוליטי מטיבו, עם סימפטיה גדולה למרקסיזם. הפרוגרס אינו "קידמה". ומתנגדי פרוגרס אינם מתנגדי קידמה . התרגום הנכון ל"פרוגרס" הוא "תהליך התקדמות", כשהרעיון המובלע הוא- שתהליך ההתקדמות הזה, שמתייחס לאנושות בכללותה – הוא תמיד אל עבר מטרה, שהיא בהכרח טובה יותר מהקיים כי היא חדשה יותר. אנשים שמזהים עצמם כ"פרוגרסיבים" הם או אלו שמקדמים את המטרה הטובה ביותר, המטרה שהמרקסיזם הציב, או שהם מאמינים שכל ערך טוב ומוכר צריך לקדם עוד ועוד. למשל: שחרור מעבדות היתה דבר טוב, היא אכן מוגרה במערב, עכשיו צריך להמשיך ולשחרר עוד ועוד עבדים – כשהגדרה ל"עבדים" הולכת ומתרחבת: לאסירים פליליים, לעניים, עבדי מלחמת הקיום, לנשים -שפחות הפטריארכיה וכו.. כלומר, הפרוגרס הוא היסטוריציסטי מעצם מהותו, ונבדל ממשיחיות דתית בכך שבעוד שהדת קוראת לשוב לערכים הנכונים מבחינתה, שמקורם בעבר – הפרוגרס מקדם הלך רוח שגורם לתומכיו להאמין – שכל רעיון חדש בהכרח טוב יותר, מוסרי וערכי יותר – מכל רעיון שקדם לו. וגם אם זה לא נאמר באופן מפורש, הוא קיים כתחושה פנימית וככוח מניע. ולא משנה מה הנושא הנידון, לרעיון החדש יש תמיד רק אויב מר אחד – כל רעיון שקדם לו. לכן הפרוגרס הוא גם רדיקלי (דואף לשינוי מהשורש) וגם מהפכני (עולם ישן – עדי יסוד נחריבה).
חשוב לציין, שלחברה אין כל קיום ללא היסודות החדשניים, גם הקיצוניים והרדיקליים שבהם. (לא היה רעיון רדיקלי יותר מקריאתו של ז'בוטינסקי ליהודים בשנות השלושים לעזוב הכול להימלט לפלשתינה שבלבנט השומם והפראי. בדיעבד מסתבר שהפעולה היתה קיומית.). הבעיה העיקרית, ואולי אפילו הבעיה היחידה עם הפרוגרס היא – שהוא פועל בכוחניות בריונית להדביר ולהשתיק את כל שאר הקולות. כי לחברה גם אין קיום ללא הרעיונות והערכים הישנים שלה. תהליך קידמה אינו מחייב השתלטות עויינת של הרעיון החדש, אבל התנועה פוליטית שמזוהה עם המותג "פרוגרס" היום – פועלת על פי רעיונות הפוסט-מודרנה – שאחד ממאפייניה המובהקים הם העדר רדיקלי של סובלנות לדעות אחרות, חתירה לצמצום חופש הביטוי, והשתקתם בבריונות אלימה, בהתאם לתורות המרקסיסטיות שעליה הם נשענים – על פיהם ההירכיות החברתיות הן ממילא רק היררכיות של כוח. כל אלו כמובן הפוכים גם למודרניזם וגם לנאורות שערכיהם הם סובלנות, חופש ביטוי, דמוקרטיה שמקיימת זירת מאבק על רעיונות באופנים של שכנוע – הבנויים על היררכיות של ערכים ושל כשירות.
וכך, מנקודת מבטו של הפרוגרס, כל מי שמתנגד לפרוגרס הפוליטי- הוא בהכרח שמרן.

שמרנות כמונח על ציר זמן

בכל חברה בעולם יש את אלו שנוטים יותר לשמר את הערכים של החברה, למול אלו שמקדמים רעיונות
חדשים. גם בתרבויות האיסלם יש שמרנים מול מודרניים, יחסית. במבט מפרספקטיבה היסטורית, לכל רעיון היה רגע הולדת שבו נחשב לחדשני – לעתים קרובות – לשערורייתי – ואם הצליח להתקבל, הפך להיות הרעיון ה"מודרני" המקובל לתקופתו ועם הזמן – הגיעו רעיונות חדשים שהפכו אותו למיושן.
זה נכון תמיד: כל רעיון הוא גם פרוגרסיבי, גם מודרני וגם שמרני. ההבדל היחיד הוא ציר הזמן. ההיסטורוציסטים הם היחידים שמאמינים שהזמן עצמו מכיל ערכי טוב ורע וכל דקה שעוברת מקדמת אותנו, כמו על פי תוכנית סדורה – לקץ ההיסטוריה. עבור כל מי שאינו היסטוריוציסט (או משיחי מהסוג הנאיבי) עצם קיומו של רעיון על ציר זמן לא אומר דבר וחצי דבר על איכותו!
אדרבא, עד ספרו של קון "מהפכות מדעיות" היה ניתן לחשוב שלפחות המדע והטכנולוגיה מתקדמים לקראת שיפור על ציר זמן. אבל קון הראה באופן משכנע, שהמדע מתקדם על ידי פרדיגמות שונות יותר מאשר מתהליך למידה ושימוש בידע העבר.

מלבד היסטוריציסטית אידאולוגית, ישנן שתי סיבות נוספות לכך שאנחנו נוטים לטעות ולהאמין שרעיונות חדשים טובים יותר מרעיונות שקדמו להם שגם אנשים משכילים ונבונים נופלים בה. רוב בני האדם נוטים להאמין שרוח התקופה היא המוצלחת, הצודקת והנכונה ביותר בכל ההיסטוריה רק משום שהם נולדו והותאמו אליה את הטעות הזו הביא הפילוסוף הגל לכלל שלמות – הוא ביסס את כל תורתו היסטוריציסטית מתוך אמונה שכל ההיסטריה שאפה להגיע לזמן, לחברה, לרעיונות ולאמונות של הזמן והמקום שבו הוא חי…)!
החברה החופשית באתונה לפני 2500 שנה היתה קרובה מאד להתניע את מהפכת המדע. ואז באו אלף שנים של חשכת ימי הביניים של הנבערות הנוצרית. הרנסנס שהגיע במאה ה-16 היה התנועה השמרנית ביותר שהאנושות אי פעם הציגה – חזרה מכוונת ומודעת לרעיונות שנולדו אלף שנה קודם. ובכל זאת אנחנו חושבים שזה היה המהלך נכון, נאור שקידם את האנושות ואת רווחתו של הפרט. אמנם פורמלית, הרנסנס היה פרוגרסיבי ואפילו מהפכני כי הוא החליף את עידן ימי הביניים ובא אחריו, אבל במהות – התוכן, הרעיונות, הערכים, החשיבה – כל אלו היו חזרה שמרנית ריאקציונרית לערכי העבר הרחוק עד מאד.

במאה ה-19 אירופה רקדה ואלסים בארמונות הצאר, המוסיקה הקלאסית, האמנות, איכות ההשכלה הביאו לפחות את האליטות באירופה לשיאים שהאנושות לא הכירה. משם "התקדמה" אירופה למרחץ הדמים הגדול בהיסטוריה – שתי מלחמות עולם, לקומוניזם, סטליניזם, פשיזם, ונאציזם. אולי האימפריה האוסטרו-הונגרית לא היתה הטוב שבכל המשטרים האפשריים, אבל קשה להאמין שמישהו היום חושב שהשמרנים שהתנגדו לרעיונות החדשים בזמנה – הם אלו שטעו.
בשנות העשרים של המאה הקודמת פרסם זיגמונד פרויד את מסתו המפורסמת "עתידה של אשליה", בה הוא מקעקע את כל יסודות האמונה הדתית כשרידים של תרבות טרום-מדעית פרימיטיבית, שפותרת רק את המצוקות שהיא עצמה חוללה, ושסופה להיעלם. ביהירותו הזחוחה, ואמונתו בכוח שכלו לדעת ולהבין כל מה שצריך לדעת על החברה האנושית – צירף למסתו פולמוס עם אנשי דת, שהאזהרות שלהם על אפשרות קריסת הציוויליזציה בהילקח ממנה האמונה באל. והאירוניה היא, שהטיעונים שלהם נשמעים שמרנים חשוכים ופרימיטיביים גם לאחר שאנחנו כבר יודעים היטב מה אירע לאירופה רק עשר שנים לאחר מכן. התרבות הגרמנית הקתולית היתה מאד רחוקה משלמות, אבל קריסתה המוחלטת של הציוויליזציה הוכיחה שהשמרנים המשמימים עם הטיעונים החבוטים והחבר הדמיוני קראו את המפה טוב יותר מאשר הגאון הגדול ביותר בתחום חקר הנפש האנושית, שאי פעם קם.

הטעות השניה היא גם יותר רווחת וגם יותר טפשית: כשמביטים לאחור על ההיסטוריה רואים שרשרת ארוכה של רעיונות חדשים, שבתחילה היו מקור ללעג , נחשבו למתועבים והיוו סיבות לרדיפה ולאחר מכן זכו לעצב את התקופה. הנוצרים הקדומים, לדוגמה, שימשו במשך מאתיים שנה בעיקר כמזון לאריות בזירות גלדיאטורים. כך נרדפו והולעגו גם הקופרניקאים, או משחררי העבדות, או התנועות לשחרור האשה. לא פעם הדוגמאות הללו מעניקים לפרוגרסיבים את כל הבסיס הנחוץ להאמין בצדקם דרכם – ולעמוד בגאון מול יריבים. מה שהם שוכחים לקחת בחשבון זה את המספר האינסופי של רעיונות חדשים שעלו במהלך הדורות על ידי אינספור מטומטמים שהרעיונות שלהם היו באמת מתועבים, או סתם גרועים מספיק להבטיח את מקוריותם משום שעד אז עוד לא נולד המופרע שיצליח להגות רעיון כה אווילי. רעיונות חדשים אכן מעצבים את מהלך ההסטוריה, אבל הם נדירים יותר מסטיית תקן סטטיסטית, ומתוכן – כמות הרעיונות ששיפרו יותר משהזיקו מזערי בהרבה.

שמרנות "טובה" ושמרנות "רעה"

הזמן לכשעצמו לא נושא עליו ערכים. הוא חולף מרגע לרגע ללא תלות בערכים שלנו, בצפיות שיש לנו לעתיד או לגעגועים שלנו לעבר. לכן שמרנות לכשעצמה או חדשנות לכשעצמה לא יכולים להיות טובים או רעים מעצם היותם. אלו רק אוסף רעיונות על ציר זמן.
אבל עם חלוף הזמן, הרבה דברים משתנים: התנאים הסביבתיים, הגישה למשאבים, הסביבה הגאו-פוליטית שמקיפה כל חברה. היאחזות עיקשת ברעיונות ישנים "אם זה היה טוב לאבותיי ולאבות אבותיי – טוב גם לי" כשהם בבירור כבר אינם משרתים את המטרה ששירתה אותם בסביבתם הקודמת – זו דוגמטיות מסוכנת.

לעתים אני תוהה על אותם נכבדים מערב הסעודית שמסתובבים במסדרנות האו"ם בג'לביה מסורתית שנועדה להגן על עורם מפני צריבת שמש מדברית. אלא שזה לא כל כך פשוט לוותר גם על עקרונות מסורתיים שאיבדו בבירור את מהותם התכליתית. משום שכל מה ששורד לאורך תקופה ארוכה, מפתח לעצמו תבניות משמעות תרבותיות נוספות. ג'לביה היא לעולם לא רק ג'לביה: היא גם פריט מיתוג שמזהה את הלובש אותה כסעודי גאה בזהותו, כמי שמכבד את מסורתו, כמי שלא שכח מהיכן הגיע. חשוב גם ההרגל. המילים "הרגל" ו"נוחות" כמעט נרדפות. לא פעם רואים אנשים חנוטים בחליפה שלבשו לראשונה בחייהם. לא לעיתים קרובות הם נראים מאושרים ונינוחים.

כשבני תרבות מסוימת מוותרים על לבושם המסורתי, החברה מאבדת גורם אחד ממה שבידל ואפיין אותה. שינוי כזה הוא אולי כורח מציאות, ואולי הוא התחלה של פירוק כל המסורת, התחלת הליך הרסני של ויתור על מאפייני זהות נוספים כל הדרך עד התפרקותה של החברה.

אף אחד לא יכול לדעת בוודאות מה יוליד שינוי. ורצוי מאד לקחת את המתח הזה ברצינות תהומית. כי כל שינוי מזערי בהרגל מסורתי יכול להוביל למפולת שלגים שאיש לא צפה.

כפיית שינוי או כפיית מסורת לעולם לא יכולים להיות רעיון טוב. הדרך השפויה היחידה לנהל את ההחלטות על שינויים כאלו היא תוך ניהול דיון ציבורי נוקב בין כל הפרטים בחברה. דיונים כאלו מבטיחים מעבר בטוח של החברה במעברי הזמן, שמירת ליכידותה תחת הסכמות רחבות, ושיוף קבוע של הקריטריונים לשינוי ולשימור.

רעיונות חדשים מקדמים את החברה ומצילים אותה מקיבעון. ומה שבטוח מעל ומעבר לכל ספק ,כל עוד –לאנושות יש עדיין בעיות, שינויים נחוצים והם חייבים להיות חדשים משום מעולם לא התקיימה חברת שתשמש מודל למופת של קיום אנושי נטול סבל ורוע. אבל רעיונות חדשים אינם בהכרח טובים רק כי קיימות עדיין בעיות. רעיונות חדשים מחליפים את הישנים. אולם לרעיונות ישנים יש תמיד יתרון מראש – הם לפחות נוסו. וככל שרדו יותר זמן – בהכרח גם הביאו יותר תועלת יחסית. רעיונות ישנים יצרו את החברה שלכל הפחות – אנחנו מותאמים לה. בעיותיה מוכרות לנו, ולכן יש סיכוי טוב יותר למצוא להם מענה.

רעיונות חדשים יכולים להביא את האנושות לפריצת דרך משמעותית, לקפיצה קוונטית אפילו. אתונה של העת העתיקה הייתה קפיצה כזו, שאנחנו עדיין לא מבינים כיצד התרחש הנס הבלתי צפוי הזה- זינוק מתוך עולם פרימיטיבי היישר אל שיאי המחשבה האנושית. אבל אפילו אם עולה רעיון חדש כזה – שמהווה שיפור בסדר גודל קוסמי – מזיק מעצם היותו שינו, כי המציאות עצמה שמרנית מטיבה.

שמרנות רעה היא זו שמשמרת עקרונות מיותרים, שריד של סביבה שכבר השתנתה סביבינו.

אבל השמרנות הגרועה ביותר היא – התעקשות דוגמטית על רעיון ישן – בן כמאתיים שנה לפחות – כמו הקומוניזם, המרקסיזם והסוציאליזם -שנוסה כבר ובכל מקום שבו התרחש אותו ניסוי חברתי, שאינו אלא ריאקציוניזם שנמכר שוב ושוב כ"חדש ומהפכני" – הביא למרחץ דמים, דיכוי, רודנות, אימה ורעב.

באמת שלא ניתן לחשוב על שמרנים יותר דוגמטיים, חשוכים ואנטי-מדעיים יותר מאותה כת של מרקסיסטים שלא מסוגלים להפסיק להיאחז בהבטחה של רעיון עתיק, שנוסד בתקופת תחילת המהפכה התעשיית, שאין שום בעיה במציאות היום שהוא נועד לפתור, ושאדרבא – את כל אותן בעיות קיומיות, כלכליות, הנוגעות לחירות ורווחה פתר דווקא הקפיטליזם – הארכי-אויב.

אין דבר עצוב יותר מלשמוע פרופסור מרקסיסט- בעל נשמה חרדית-משיחית במהותו, חוזר על הטענה ש"הקומוניזם מעולם לא נוסה" לאחר שהקומוניזם נוסה למרבה צערם של אלו ששימשו שפני ניסיון – רק מעולם לא הצליח.

שמרנות היא היאחזות ברעיון ישן שכבר לא עובד יותר. אבל לפחות הוא עבד בעבר. השמרנות המרקסיסטית היא מחלת רוח של אנשים שלא מסוגלים נפשית להניח לרעיון המשיחי שלהם – לאחר שהוכיח שוב ושוב את זוועת מימושו. זה סוג של ריאקציוניזם כה מופרע, שאין לו עדיין שם. ואולי אפשר להציע שם: מרקסיזם.

שמרנות אונטולוגית:

ערכים של חברה הם מסורתיים בהכרח משום שחברה בנויה על ערכים מוסכמים. דורות רבים מאד נדרשים לחברה לבסס את כללי המשחק שלה, כך שיהיו מוסכמים על הכלל. חייו של הפרט מסורגים לתוך מבנה קיים ומוכר של החברה שבה הוא חי. כולנו מנווטים את חיינו בהתאם למסגרת חברתית המוכרת לנו. כולנו, שמרנים ויצירתיים כאחת, לא יכולים לשרוד בתוך משחק שכלליו השתנו מהיסוד. גם אם נניח שכרגע מונח על השולחן רעיון מהסוג הפלאי ביותר – גם הוא לא יעבור ללא שפיכות דמים וכאוס – משום שהרעיון הקיומי החשוב ביותר, הבסיסי ביותר, ההישרדותי ביותר וזה שמבטיח מקסימום רווחה -הוא עצם המבנה השמרני של המציאות האנושית ולמעשה – המציאות השמרנית של כל חי: הסביבה המיטבית ביותר עבור כל חי היא זו, שהוא מותאם אליה. אין כל היתכנות , בשום מצב עניינים אפשרי – ליצירתו של עולם חדש מופלא, גם אם יהיה מופלא מאין כמוהו – משום שלא משנה כמה טוב הוא מבטיח – אם זה דורש שינוי רדיקלי של המציאות – הוא נוטל מאיתנו את הדבר האחד שמאפשר קיום ציוויליזציה- את אחידות המציאות והמשכיותה. כל שינוי מציאות רדיקלי הופך אותנו לגולים זרים בארץ לא נודעת. שינויים רדיקלים שמבקשים לברוא מחדש את המציאות, והפעם, לא לחזור על הטעויות של הבורא עצמו – גוזלים מהאנושות את המציאות כפי שהכירו אותה עד כה. אין שום הבדל בין "מציאות" לבין "מציאות כפי שהכרנו". המילה "מציאות" היא קיצור של "היש שאותו אנחנו מכירים".

המהפכה הקומוניסטית בבריה"מ הבטיחה לשנות את המציאות עצמה ולהביא לעולם חדש שיחלץ את האנושות מקשיי מאבק הקיום. כך שמטה מנתיניה את כל המציאות תחת רגליהם והחליפה אותו באחד ממשטרי האימה המזוויעים ביותר. כי מסתבר, שהאדם אינו הבורא הכל יכול ובטח שאינו יכול לברוא עולם שלם יש-מאין שיתקן את כשלי הבריאה הקודמת.

אבל גם נפילת המשטר המזוויע אחר שמונים שנות אימה – הביאו אומללות קיומית למאות המיליונים, שבלית ברירה הצמיחו את חייהם בתוך גיהנום המציאות, בהתאם לתנאים הקיימים, כמו שתיל שהשתרג איכשהו מתוך סדק בבטון – ואז עקרו את הבטון.

עתה אני יכולה לשבץ את עצמי על מפת השמרנות. מוזמנים לבחון ולהגדיר את עצמכם בהתאם למקום בו אתם מוצאים את עצמכם:

כמתנגדת חריפות לכת הפרוגרס, אני שמרנית מבחינתם. אני שמרנית גם במובן הזה, שאני דוחה את כל הרעיונות, שנדמים כחדשים, אם כי אני סבורה שאינם אלא מרקסיזם ישן תחת שמות שיווקיים חדשים. אבל אם הם חדשים, ואני נגדם – אז בהכרח אני בעד רעיונות ישנים יותר על ציר הזמן. מנקודת מבטי, אני לא דוחה את הרעיונות הללו משום שהם חדשים אלא כי הם, בהעדר מילה אחרת – דפקטיביים, מסוכנים, מטופשים ומטפשים.

כשמרנית אונטולוגית אני מאמינה שהמציאות עצמה שמרנית – הטבע שמרן. המילה "טבע" מתארת לא רק סביבה אלא כל מה שהוא בלתי משתנה מהותית. "טבע" ו"מהות" אלו כמעט אותן מילים. "האדם הוא חיה מדברת, מטבעו, או במהותו" . אני סבורה שקיומם של אורגניזם, כולל בני אדם, מחייב יציבות והמשכיות, בלעדיה לא ניתן להצליח להתאים לסביבה הטבעית והחברתית כאחת.

אני לא שמרנית באופיי. אני מתעבת כל סוג של קונפורמיזם, כל דבר חדש ויצירתי מלהיב אותי. עצם המחשבה על חיים בסביבה קבועה ומוכרת מעוררת בי חלחלה. אבל אני גם מבינה שככל שהחברה מסודרת יותר, והפרטים בה קונפורמיסטיים יותר כך מתאפשרת לי החירות לתרגל את הטבע הנון-קונפירמיסטי שלי . כי אחרת הייתי חיה בחברה מפורקת ליסוד ועסוקה רק בניסיון לשרוד.

הדעות שלי שמרניות במובן הזה- שהן שויפו וצמחו במודרנה ועתה רוח התקופה היא הפוסט-מודרנה. אני סבורה שבמודרנה נמצאים מרבית הרעיונות הטובים- הומניזם , דמוקרטיה, חופש ביטוי ולאחרונה- גיליתי גם את העושר האינטלקטואלי והמעשי ביהדות. כך גיליתי שמדובר בפילוסופיית חיים מורכבת ועשירה שלא חדלה לעולם לשייף את עצמה. אמנם רעיון ישן – אך דינמי מאין כמוהו, שכולל בעצם מהותו את הכלים לשינוי ולהתחדשות תמידית. אולי פחות מדי התחדשות, או אולי יותר מדי. מי יודע?

אני גם מאמינה ומקווה שיום אחד, כשתעבור הברבריות הפרוגרסיבית מהעולם – נתחיל מחדש את הרנסנס הבא, מתוך הערכים של היהדות והמודרנה- ומשם נמשיך לשפר אותם, באחריות ובזהירות המתבקשת.

ההיררכיה של יצירתיות מול שמרנות במוסדות החברה בישראל

מידרוג המוסדות החברתיים – מהחדשניים ביותר במהותם – בסדר יורד עד המוסדות השמרניים ביותר במהותם

האקדמיה עומדת בחזית היצירתיות המקורית.

תפקידה הוא לשמר את כל הידע הקיים והידוע ולזקק מתוכו רעיונות חדשים. המבנה האקדמי מבוסס על מתודות מדעיות אמינות ובדוקות, כך שהיא מעבדה ליצירת רעיונות חדשים, לבחינתם המדוקדקת, בתנאי מעבדה זהירים , הרחק מעין הציבור. זאת משום שאין דבר הרסני וחתרני יותר מאשר רעיון. וכמו שחברות תרופות לא מפיצות לציבור כל המצאה חדשה עד שנבדקה מכל הכיוונים האפשריים – כך האקדמיה היא המעבדה שבה אנשים שעברו מבחנים ונמצאו כבוגרים אחראיים ותבוניים נחשפים ומלבנים את הזרם התמידי של הרעיונות בידיעה שהם חסינים מספיק שלא להיטרף, להיטרלל או לאבד את שפיותם ולרוץ ליישם אותם בתוך המציאות שמחוץ למעבדה.

הזירה הפוליטית – המקום להטמעת חדשנות

הזירה הפוליטית שבה מתנהלת זירת המאבק על הרעיונות על ידי מחוקקים שמייצגים את כל רבדי הציבור ונבחרים על ידו – זו הזירה שבה רעיונות חדשים מהאקדמיה, שנבחנו היטב ונמצאו מוכנים להגשתם לציבור מוגשים בזהירות על ידי נבחרי ציבור לשם חקיקה, שמעצבת את פני החברה- בהתאם למדיניות מוצהרת, שעל פיה הם נבחרו. זו ככר העיר , הויכוח הציבורי של הדמוס, העם – שמייצג כל מאווה, דעה או רצון של הציבור.
העיתונות תפקידה העיקרי הוא להנגיש ולתווך את הרעיונות החדשים שהאקדמיה החליטה שבטוח לשחרר אותם לציבור, עבור הציבור ונבחריו כאחת. כדי שהמחוקקים יציעו אותם לציבור, שתפקידו לבחור באופן מושכל במחוקק שיבטיח את השינוי הרצוי, או – מנגד- ישמר את הערכים והרעיונות שהבוחר רוצה לשמר.

שתי הערכאות הראשונות הן חוד החנית של החדשנות. העיתונות היא הערכאה הניטרלית. היא מתווכת גם את הרעיונות החדשים וגם אחראית על ביקורת נוספת עליהם – בכובעה השמרני. עיתונות טובה היא כזו שמביאה לידיעת הציבור את סך כל הרעיונות החדשים בכובעה כמקדמת שינוי, ומבקרת אותן מכל הכיוונים בכובעה השמרני. כך הציבור מקבל את מירב האינפורמציה שנחוצה לו. כי לא די בכך שרעיון לשינוי יהווה פתרון אפקטיבי לבעיה שהוא אמור לפתור. העיתונות צריכה לצאת מגדרה לבחון את כל ההשתמעויות האפשריות שהשינוי הזה עשוי לחולל.

טכסים ומנהגים מהווים פולחן חברתי שמאחד את החברה כמעט רק בזכות העובדה שמדובר במסורת מתמשכת. הערך של צפירה ביום זכרון וזיקוקים ביום העצמאות לא נובע מתוך תכלית מעשית. יכולנו להכריז על עוצר של שתי דקות ולחגוג עצמאות בירי מרגמות. מה שמעניק משמעות לכל הטקסים האלו היא הידיעה המרגשת, שכפי שבתי הקטנה עומדת היום בצפירה, אני עמדתי כך בגילה, ואמי – כשהיתה בגילה של בתי.

העוצמה בידיעה שיודע כל יהודי, שבמשך מאות שנים, יהודים מכל הסוגים בכל מקום בעולם ישבו לאותו סדר , במועד קבוע, וקראו מאותה הגדה של פסח – זה מה ששימר את העם היהודי ואפשר את חזרתו למולדת מכל התפוצות. זאת, גם בלי קשר לתוכן ההגדה. משמעות הטקס היא לא במרור, במצה, בביצה הקשה, גם לא בקנידלעך – אלא בעובדה שזה טקס קבוע, ששומר על אחדותו והתמדתו.

מוסד הנשיאות – השמרנות מאחדת

למוסד הנשיאות יש תפקיד אחד – לאחד את העם. מה שמאחד הוא מוסכמות – כלומר – הדבר הזה שכמה שיותר פרטים בציבור מסכימים עליהם. מותר, ואף רצוי, שהנשיא יפתח את דלתו ואת אוזניו להקשיב לכל מי שמוצא עצמו מחוץ למוסכמות, לעודד אותו, לנסות להשפיע עליו לראות את הטוב בחברה, ובכך לחבר גם את השוליים החברתיים למרכז. איחוד העם הוא הצלחתו והכלי שבידו היא – שמרנותו.

מערכת המשפט – היא התגלמות החוקה -שמשמרת ערכים נצחיים.

הגוף השני הכי שמרני בהכרח הוא בית המשפט. הכוונה היא לגוף ששם עצמו כשומר הסף וערכי החברה. שופטים יכולים להיות בעלי הטמפרמנט האקטיביסטי והיצירתי ביותר. אבל בתפקידם המעשי הם גופם החוקה שאין לנו. תפקידם הוא לשמור על יציבות, המשכיות והתמד הכללים החברתיים המוסכמים מפני נמהרותם של פוליטיקאים נמרצים מדי לשנות את פני החברה מהר מדי, כדי שהמוסכמות שעליהם בנויה החברה , שהן העמודים שמחזיקים אותה – לא יעברו טלטלה שתרסק את המוסכמות או שאופנה חולפת תחטוף את כולנו איתה- עד שכל מה שבנינו פה ישתנה ללא הכר.

משרד החינוך – חינוך הוא חינוך לשמרנות ותו לא.

משרד החינוך הוא גוף , ששמרנותו היא סיבת קיומו היחידה. הורים שולחים את ילדיהם למוסדות החינוך לרכוש השכלה ואת הערכים המקובלים בבית, ובחברה שבה הם חיים. חינוך הוא מילה נרדפת להקניית ערכים המקובלים בחברה, כדי שהפרט המתחנך יכיר אותם, ידע להתנהל בתוכם ויצמח להיות אזרח המותאם לסביבתו, מועיל לעצמו, למשפחתו ולמדינה שבה הוא חי, על פי התרבות המקובלת שבה. ונכון, שבכל חברה קיימת רוחשים רעיונות רבים, חלקם חדשים מאד, שונים מאד מערכי המשפחה שלו, הסביבה והחברה.
לכל הרעיונות החדשים הללו יש שם אחד: רעיונות פוליטיים.
משום שכל עוד רעיון לא הפך למוסכמה גורפת -הוא נמצא בתוך זירת מאבק על הרעיונות. היא הזירה הפוליטית.

את כל הרעיונות החדשים ומלהיבים, יוכל בוגר מערכת חינוך לשמוע באקדמיה, לאחר שרכש והפנים היטב את כל הרעיונות הישנים, המסורתיים, של החברה בה הוא חי, הצמיח חשיבה עצמאית וביקורתית והוא מוכן וכשיר לבחון אלטרנטיבות חדשות מופלגות כשיש בו תכנים שמרניים להשוות ביניהם לבין הרעיונות לשינוי.

עד כאן- ההיררכיה השפויה בחברה דמוקרטית. עתה למציאות בישראל:

משרד החינוך בישראל כיום שם לעצמו כמטרה מוצהרת – להוביל לשינוי חברתי רדיקלי.
אלא, שבית ספר שמחנך לרעיונות פוליטיים אינו עוד גוף חינוכי.
הוא מועל באמון התלמידים והוריהם – שהפקידו את ילדיהם בידיו על מנת שיוקנו להם הערכים המוסכמים של החברה.
וכלל שהמוסד יותר פוליטי, כך הוא מרחיק את תלמידיו מההורים ומהסביבה שבה התלמיד צריך להשתלב בה.
וכשהפוליטי משתלט כליל על המוסד – הוא מנכר כליל את התלמיד מהוריו, סביבתו וחברתו – ופה כבר המילה "חטיפת ילדים" אינה עוד מטאפורה אלא בריונות ממסדית אלימה מאין כמוה, שמפקיעה את הסמכות ההורית הופכת את ההורים ללא רלוונטיים לילדיהם. זרים מעצבים את ילדינו להיות שונים וזרים למשפחתם.
ההורים מאבדים כך את היכולת להכווין, לייעץ ולהגן על ילדיהם מפני רעיונות מסוכנים להם, שנכפו עליהם כקטינים חסרי ישע על ידי ממסד שמעל בתפקידו.
כך פועלים משטרים רודניים מסוכנים להרחקתם מהגנת ההורים – כל הדרך להפיכתם לחיילים בשירות האידיאולוגיה הפוליטית , שמעצם כך שהיא פועלת בדרכים הללו – היא בהכרח מתועבת.
רק היצורים האנושיים הנמוכים יכולים להעלות על הדעת לחטוף ילדים מהוריהם.

מערכת המשפט פועלת על פי הרעיון המנוגד ביותר למשמעותה של חוקה – "אקטיביזם שיפוטי" ובכך היא אינה עוד מערכת משפט, אלא מערכת פוליטית מובהקת לקידום הרעיונות הרדיקליים ביותר , הזרים באופן מוחלט לערכים שעומדים בבסיס התרבות היהודית, הישראלית והציונית. זו המעילה הבוטה והחצופה ביותר שניתן לדמיין – בציבור, בעם, בדמוקרטיה, בחוק, בצדק בשכל הישר, ביושרה ובדרך הישר. השיטה השיפוטית בישראל הפכה את מערכת המשפט לרודנות טוטליטרית, הניצבת תמיד לצד המרים שבאויבינו ורודפת את אזרחיה ובניה הנאמנים ביותר משום שהם נאמנים.

הגורמים האחראים על הטקסים פועלים נמרצות ל"חדש", להמציא "טקסים אלטרנטיביים" – מושג שהוא אוקסימורון . כמו לומר "מסורת אלטרנטיבית", או "המשיכיות משתנה". כך קיבלנו טקסי יום זכרון עם משפחות של רוצחיהם, מדורות ל"ג בעומר בוטלו בשל תרמית משבר אקלים (אבל לא- המדורות המתמידיות של פורעים ערבים כדי לפגוע באיכות חייהם של השכנים היהודים), בוטלו הזיקוקים ביום האחד שבו הערבים לא מפעילים אותם, וכו. ככל שיותר טקסים משתנים כך ניתן להסיק את הכוונה – ריסוק מכוון של מנהגים מאחדים.
נשיא המדינה הקודם, זה שהיה לו תפקיד אחד – לאחד – נכנס אל תפקידו עם הרעיון הרדיקלי למסגר את החברה הישראלית כאוסף של ארבעה שבטים נפרדים.

העיתונות בישראל איבדה את עצמאותה מזמן והפכה כלי שרת חסר דעת בידי מערכת המשפט - אמנם הגוף המהפכני הפרוע ביותר במדינה במהותו, אך התנהלותם של העיתונאים היא הקונפורמיזם הדוגמטי שאפיין רק עיתונות שנשלטת בידי שליטים. במקום לתווך את המציאות, העיתונות מקבלת את כל תכתיביה מידי השליטים האמיתיים של המדינה – מערכת משפט שהפכה, בעזרת סייעניה ב"תקשורת", לרודנות טוטליטרית עם כוח מוחלט, שמטיל אימתו על הציבור, על המערכת הפוליטית, ועל כל שדרת הפקידות והממסד.

ולבסוף, האקדמיה….

אם אפשר היה לתת ביטוי ממשי למושג "שידוד מערכות"- האקדמיה הישראלית היא הפרדיגמה לכך. תחת "תנאי מעבדה" זהירים- האקדמיה מקיאה על הציבור ופולטת עליו כל רעיון לא מעוכל שמצליח לחצות להרף עין את מתחם מגדל השן מוכה העששת.
המתודה המדעית עפה מהקומה העליונה של המגדל, ואז התרסקה על קרקע המציאות, שם היא נדרסה הלוך ושוב עם בולדוזר.
היידע האנושי הנצבר, שלאקדמיה יש מונופול מטעם החברה על שימורו עף מהגג – באמתלה שכל כולו רווי ברעיונות "קולוניאליסטים" של "עליונות לבנה" שונאת נשים ולהטבים, שתומכים בסדר ה"ישן" של ה"לאומיות הקפיטליסטית-שוביניסטית" שיש להחריב מהיסוד.
וכל מה שנותר ממנה הוא מוסד שבו פרופסורים שיצאו זה מכבר מדעתם מקנים בורות מתודית לקורבנות האומללים ששילמו ממיטב כספם שכר לימוד במטרה שיחלצו אותם מתוך בורותם הלא שיטתית…

גלי בת חורין היא יו"ר פורום קפה שפירא להשבת ההיגיון לשיח

https://www.fcs-org.com/