הכי אמריקאי שיש: יום הסטפס הבינלאומי

סטפס הוא סגנון ריקוד בו הרגליים נעולות בנעליים מיוחדות לריקוד ברצפה, במקצבים שונים. הנעליים המכות ברצפה משמיעות קולות נקישה שמוסיפות למקצב המוזיקה. לפעמים הריקוד לא מלווה במוזיקה ומה שנשמע הוא רק הקשות הנעליים. לריקוד הסטפס שני סגנונות עיקריים: רית'ם וברודווי. את סגנון הברודווי נראה לרוב במחזות זמר כי הוא מתמקד בריקוד ואסתטיקה גופנית. סגנון הרית'ם מתמקד במוזיקליות ומקצבים ונחשב כחלק מעולם הג'אז.

יום הסטפס הבינלאומי הוכרז על ידי הנשיא האמריקאי ג'ורג' בוש בשנת 1989. הוא בחר בתאריך זה בגלל יום הולדתו של אבי הסטפס- ביל "בוג'נגלס" רובינסון, שאיחד בין הלבנים והשחורים בריקוד הסטפס באמריקה בתחילת המאה ה-20.

ככל הנראה מקורו של הסטפס הוא ככל הנראה במופעי המינסטרל של אמצע המאה ה-18. במקור הוא הגיע משילוב בין ריקודים איריים, בריטיים וסקוטיים, הורנפייפ וג'יגס. אלה התחברו באמריקה לריקודי העבדים שמקורם במורשת הריקוד של שבטי אפריקה המקוריים. עוד אחד מאבות סגנון הסטפס היה רקדן בשם וויליאם הנרי ליין הנקרא גם "מאסטר ג'ובה". הוא נהג להופיע עם שחקנים לבנים ולחבר בין המסורות. 

השילוב בין הסטפס לריקוד האירי המפורסם מגיע רק בשנות ה-20, כשבצורת באירלנד מביאה לגל של הגירה אירית לארצות הברית. הסטפס, שעד אותו זמן הושפע בעיקר מריקודי שבטים באפריקה ומכוריאוגרפיה של הבידור האמריקאי, מקבל משנה מרץ ושפה מורחבת ומרתקת.

בשנות ה-30 הסטפס מושפע מסגנון הנקרא "לינדי הופ". הוא מופיע באינספור סרטי מיוזיקל, מחזות זמר מצליחים ועוד. העתיד שלו נראה מובטח וכמעט נצחי. אך התפוצצות וההצלחה המסחררת של שני סגנונות אופנתיים עתידה להעיב בעוד שני עשורים על ההצלחה שלו.

מצד אחד עלה סגנון חדש ומלהיב, סגנון הרוקנ'רול של שנות ה-50. מצד שני הגיע למרכז הבמה ריקוד הג'אז, שהיו לו צעדי ריקוד משותפים עם הסטפס. ריקוד הג'אז התפתח מסגנון הסטפס, אבל בשלב מסוים הוא נפרד ממנו והפך בעצמו לסגנון ריקוד ייחודי.

כך, כששני הסגנונות הללו הופכים יותר ויותר פופולריים, הצליחו לדחוק את הסטפס ממרכז הבמה. הסטפס נשאר ריקוד סנטימנטלי אמריקאי, שריד מפואר ומתקתק של תקופה בה שחורים החלו את המסע למרכז הבמה והיו לאמנים לגיטימיים.