דעה: 'הארץ' משווק רעיונות גרמניים ברבריים ופרימיטיביים מהמאה ה-19 שימיטו עליכם אסון
כותביי העיתון השמאלני קיצוני משחקים באש פילוסופית היונקת ממעמקיי הנפש הגרמנית-ברברית תוך התעלמות מהישגי הפילוסופיה הליברלית הקלאסית. הם מבקשים להוליכנו למקום בו מדע ומוסר מתקיימים רק מתוך המילים, ולא מאיכותם של מעשים. בכך הם מחזירים אותנו לתהום האידאולוגיות הגדולות של המאה ה-20. ניכר שרבים מכותביהם הם שרלטנים מקצועיים שהשיגו את מעמדם באמצעות חנפנות ולא רעיונות מקוריים
05.28.2022 02:27
לאחר שנים בהם דיברנו פעמים ספורות, שוחחתי אשתקד עם יאיר אסולין שיש לו טור קבוע בעיתון הפוסט-ציוני – 'הארץ'.
הרשמה לקבלת הניוזלטר היומי ועדכונים חשובים
Phone
כמרבית כותביי העיתון גם אסולין אינו 'הוגה' אנליטי. אלא 'הוגה' קונטיננטלי.
מה ההבדל בין הוגה קונטיננטלי לבין הוגה אנליטי תשאלו?.
הקונטיננטלי (גרמני/צרפתי) משתמש במילים כצהר לאמת.
בעוד האנליטי (אנגלי-אמריקני) משתמש באקסיומות קיומיות לקידום המוסר, המדע והאנושות.
אפשר לומר שהפילוסופיה הקונטיננטלית היא - עבודה זרה של מילים.
צורת חשיבה עם אובססיה לפרשנות על הקיום. בלי מסוגלות לחדירה או רפקלציה מדעית ביחס לקיום.
זו צורת חשיבה שתספק פרשנות-על הביולוגיה, התנועה, המחשבה והלשון, ולא חדירה ופיענוח דדוקטיבי או אינדוקטיבי בעל היגיון כלכלי-מדיני של התופעות.
וזאת בשל היחס 'הורבלי-תיאורטי' המוגבל, המתבטא בהישגיה הדלים בתחום המחשבה המדינית-כלכלית.
יש לה המון 'תיאוריה' אך מעט קבלות בפיענוח וחיזוי טבע המציאות המשתנה - במידה מה, היא טפיל מזרחי-מרכז אירופאי הנישא על גב הישגי הליברליזם האנגלו-אמריקני שממערב ליבשת אירופה.
בהיעדר כלי המעבדה, הפילוסופיה הקונטיננטלית יוצרת שדות-מילים, קטגוריות של תודעה, הבנויים על ניסויים חשיבתיים, מושגים, וגחמות, המתבססות לא אחת על תצפיות נורמטיביות של חברות מסוימות וניתוח משמעות המילים שבהם החברות נעזרות. מכאן היא תמיד תמצא עצמה פונה לשפת המושגים המוחלטים, או האנטי-מוחלטים - לשיפוטים נטולי קנה-מידה ממשי.
היא תאלל את הפרודוקטים (המילים/מושגים) שכליה המוגבלים מנתחים באמצעות דיסציפלינות לא מדעיות כמדעי-החברה, היסטוריה, ספרות.
במקום להבין שהפעולה הראויה מזקקת את ההיסטוריה למה שרלוונטי באמצעות גניאולוגיה, מפרקת את הסוציולוגיה לשפה שאינה תובעת וודאות, ומותירה את המסתורי לממשות הנבחרת – רוצה לומר כמובן, לפעולה המוכרת על ידי ניסיון הסובייקט והתצפית הידועה, ולא לשעשועים מילוליים הנתפסים בקטגוריות המוח הפרה-תעשייתי של עמנואל קאנט.
אבל הפילוסופיה הקונטיננלית כמו מרקס מעט, יש לה גאווה, היא יודעת שצריך יותר כלכלנים מסופרים, ולכן היא תהפוך הגיגים/מילים (חשובים ככל שיהיו) לא לנתונים במעבדת ההיסטוריה, אלא לכלים שהיא לוקחת ברצינות מסוכנת ונטולת הומור (גרמנים אמרנו?) ותטען כי למושגיה השרירותיים האלה יש תוקף בהשקפה על החברה, המדינה והמציאות התרבותית – אפשר לקרוא לכך 'אוננות של הפיכת המילה למיתוס' במקום לתת לחיים להיות.
בפועל, כל מה שהאנשים הכותבים 'על', ולא 'את', עושים, כמו רבים מאנשי 'הארץ' הוא לספק עדות לגבולות הכלים הלשוניים שבידיהם, ולכך שתוצרי הכלים אינם מספקים אימפרטיב 'כדאי' או 'ממשי' לפעולה או להוכחה.
ובעוד האנליטי מחשיב את המתמטיקה והביולוגיה המתקיימים גם בחסות מושגי היסוד האנגלו-צרפתים בתורת-המדינה והחברה, כאבני הבניין המכשירים את חירות המעשה הסובייקטיבית, הקונטיננטלי רק מאליל טבען של מילים ומושגים כמו מעין מעלה-באוב או מכשף אלכימיסטי גרמני.
שורשים בזמן:
אבות האנליטים הם כמובן דקארט ובייקון, אבי הקונטיננטליות - שפינוזה.
היהודי-חילוני ושיכור-האלוהים יצר מבנה טוטאלי של השכל המכיר.
בעוד הצרפתי-הקתולי (דקארט) יצר מבנה סובייקטיביסטי-מתמטי שבצירוף הגישה האמפירית הקפדנית של האנגלי-השנון, העניקה אמת-מידה למשמעות מילים ומחשבות.
תלמידי שפינוזה המאוחרים הותירו את העולם האירופא בפיגור פטפטני תיאורטי באמצעות אידאולוגיות ופסיכולוגיות גרנדיוזיות וחסרות יסוד אמפירי של ממש, בעוד בייקון ודקארט העמידו צאצאים פילוסופים שקידמו את ארה"ב ואנגליה במעשים ותצפיות (לוק, סמית', ג'יימס, ג'פרסון).
אם נשוב ליאיר אסולין, נוכל לבחון כי מדובר בעוד אחד מאותם האנשים ב'הארץ' הבוחרים לשאת את הירושה החצי-מפוארת שבין קאנט (אבי הניהליזם האפיסטמולוגי) ופוקו (התוצר המוגמר של הניהליזם) - תוך שגם על הוודאות השפינוזיסטית הם מוותרים - וכל מה שנותר הוא ניהליזם מתקתק ונוסטלגי בעטיפת קסקט.
אלה האנשים ששאלות המטרידות יזכו אותם עצמם לתשובות בשפתם של אלה שלכתחילה הובילו אותם להתבונן בחוסר סיפוק על המציאות.
בקיצור בלה, ועוד בלה וגם בלה.
שלא אובן לא נכון, יש מקום לספרות, ולשירה, ולמוסיקה, אך להפכם למתודולוגיה או אמת-מידה בנושאים כלכליים וחברתיים כמו שיאיר אסולין עושה הרבה לעשות במאמריו אודות 'קץ עידן הפוליטיקה' בהם קרא ל"כלכלנים לקרוא רומנים" - גובל בבדיחה עלובה ועצובה.
ניימדרופינג של הוגים קונטיננטליים, כפי שאסולין מרבה לעשות פעם אחר פעם, הוא למעשה האללה של גבולות הכלא במקום להצטרף לפעולה המבוססת על אמת היחסית להתנסות חשיבתית-ביצועית לאור אקסיומות של המשך הקיום (פרגמטיזם).
הארץ – מוכרח ללמוד לקח מעליית הנאציזם:
אז מה מסוכן בהלך רוח זה?
הדבר המסוכן בכל זה הוא שהקשר בין 'קיום', 'מחשבה', 'לשון' ו'ממשות', מושגי יסוד של הקונטיננטליים אנשי האתמול, יוביל בהכרח לתסכול ולאבדון בלתי-נשלט בלא צינון בולמוס המילים בקצת פיסיקה או כלכלה.
(שלצערנו גם בהם הם יתפתו לבצע מעשה העלאה או פרשנות במקום להניח להן).
חוסר יכולתם להטמיע ספרות ומדע, ומדע בספרות, הוא הרי הסיבה להיעדר דמיונם ולצורך הקומפולסיבי שלהם במילים נטולות דדוקציה מעשית - וכאן, בצורך הפתולוגי במילים, טמונה הסכנה.
הלה, לא הבינו שפיסיקה שהיא הפנומנולוגיה של המדע, עדיפה לא אחת על פני הפנומנולוגיה של הרוח – שהיא קצה גבול המחשבה הקונטיננטלית אליה נשוב במידה ונאזין לעצמנו בלי להקשיב לאפשרי.
אז שאלו את עצמכם - לאן מובילה אותנו הפילוסופיה הקונטיננטלית? לאן מובילה אותנו מחשבה אובססיבית "על"?.
המפגש בין שיח 'על' הביולוגיה, 'על' הלשון, 'על' הקיים, 'על' הכלכלה, הנתפס אל קצה הרוח המושגי והפיסי הוא מה שיצר את הנאציזם.
לא התצפיות יצרו את הנאציזם, אלא המילים על תוצרי התצפיות.
ה'על' רק משמר את הפער בין המוסר והמדע, הוא לא כשלעצמו , כמתודולוגיה, מסוגל לבנות פתרונות לבעיות.
מרקס/הגל, דרווין וניטשה היו למעשה - 'דם', 'גוף', 'טבע' ו'רוח' ששימשו את הגרמנים ככלים, של אנשי ה'על', אשר העם הזה השתמש בו כדי לאחד פערים עמוקים בין מוסר לשוני, ומדע ממשי שבאין מסורת פרקטית ליברלית-קלאסית להטמיע בין האמפירי והרציונלי, כפי שהיתה באמריקה ובאנגליה, הובילה לסינתזה מופרעת דוגמת הנאציזם.
אולי לא מפתיע, שיאיר אסולין, שמקורותיו באפריקה, נעזר בכלים סינתטיים תוצרת עמנואל קאנט, כדי לגשר על הפער הזה.
הנאציזם אינו נקודת מפגש בהיסטוריה החברתית, הדתית, והרעיונית הגרמנית בלבד (שהוא גם כמובן), אדרבא הוא פרי באושים של התסכולים שיצרה הפילוסופיה הקונטיננטלית המדברת 'על' כדי להפוך את המדע לחומר בידי השפה בלי יכולת להבחין בגבולותיה עצמה.
מדובר בתוצר של כל מה שהתהווה ממזרח לריין אחרי קאנט, ואשר יאיר אסולין שנהג להפנות אותנו פעם אחר פעם לקאנט, מפחיד אותי בכך שהוא עלול להוביל אותנו אליו שוב.
ואכן, נקודת מפגש של הלשוני/חברתי, המשקיף על הטבעי/הכרתי, המתאחדים במושגי-פוליטי, היא מה שגרמניה אז, וכותבי הארץ היום מוכרים לנו - נו מה ציפיתם מפילוסופים קונטיננטלים? חוקה ליברלית באמת? חירויות קניין ואזרח?. אכן לכולם משותפת היעדר המידה הפרגמטית והשכל-הישר הנובעים מאקסיומות שאינן כל הזמן נצרכות לדחיסה במילים. מדובר במסלול הגרמני העובר מניהליזם אפיסטמולוגי (קאנט) שבאין הבנת המציאות, לצורך בוודאות מוחלטת (נאציזם), ואז שוב לניהליזם מערכתי (פוקו) המנהל קרב מול פוליטיקות היררכיות (מרקס) - בקיצור, רעל נוראי.
את תשובתי לנאציזם כתבתי בחיבור המתאר את מדינת החוק והמסחר הדיגיטלי לפני כשנתיים כבר.
לבטח לא הייתי הראשון.
התחלתי את הטקסט בציטוט הכרזת העצמאות האמריקנית – אנו העם.
אותו מושג שהגרמנים ביקשו לזהם בדם וברזל.
כתבתיו מתוך חלק ראשון בחיבור הקרוי "קץ עידן השמרנות המדינית", בו מוצגת האמת הפשוטה כי אחרי הנאציזם, הפילוסוף הקונטיננטלי נותר במשולש של הפוליטי, הקיומי, והממשי עם הכרה כפולה, המדלגת בין כאן כאן, בין הקיום-פעולה – ובין הקיום-מחשבה.
בספקנות תמידית, ולכן אין פה עוד מקום אפילו להזכיר את קאנט השורה מבוכה ושיתוק, וכי איני מבין במה הוא מועיל על פני הנרי פורד בכל הכנות.
אי הוודאות שבנדידה, רק תוביל את הקאנטיאן המפריד בין האדם החושב, ובין העולם אותו הוא חושב כפי שהוא עצמו, לספקנות או לתסכול, וכפי שרעיונות נוטים להוביל לרגשות היא תעורר שוב את אותו אי היציבות שאינו מן המין הבריא ברמה האינטלקטואלית.
הפרקטיקה עבור אסולין ואחרים ב'הארץ', אינה מובנת. אין להם שכל אמריקני.
המעשה אינו התנסות בעיניהם, כיסוד מכונן, ראשוני בין המכונה ובין האדם, אצלם השפה היא המלך. והעולם העבד.
אצלנו השפה היא העבד, והעולם הוא המלך.
אצלם העולם אינו אחד בהכרח, הוא יכול להיות דואליסטי כמו בין הביולוגיה והמחשב, אך העקרונות המופקדים לגביו באים הכרתית ומבוטאים לשונית ולא מעשית.
לסיום:
העובדה היא שכל מה שעלינו לדעת על חלל וזמן הוא שכל מה שאנו יודעים הוא בחלל וזמן. אבל האמת היא שבגלל שחלל וזמן מושפעים מעצמנו, הרי שהפעולה היא המטאפיסיקה.
והפעולה המושכלת היא המטאפיסטיקה החיובית, הרפלקטיבית, רמת הקיום שאינה נמצאת בקונטיננטליות ושאינה עוסקת בשקלא וטריא הלשוני, המושגי, החברתי אלא בהתנסות חוויתית.
הבורות של אנשי 'הארץ' בתולדות המחשבה האמריקנית היא אשר מונעת מהם לקדש את הניסיון, ולדבר על מילים.
היא מכירה כי המושגים לא קובעים את המציאות יותר מאשר המעשה עצמו.
הפרגמטיסט הוא האקסטנציאליסט רק כאשר יחול האיחוד שבהם הנובע מהרפיה מאובססיית המילים שחשה את עצמה כאילו מילה יכולה לחרוץ את גורל התופעה.
המבט פנימה חייב לבוא מתוך קריאה לפעולה חוצה, והקריאה לפעולה חוצה עומדת בקנה אחד עם מושגים אמריקנים קלאסיים של אינדבידואליזם וחירות.
אין ברצוני להתחשבן עם אירופה על מושגיה הישנים שלצערי רבים ב'הארץ' כולל אסולין מדברים בה.
הכישלון של האידיאולוגיות, של הפסיכולוגיה שביקשה לנקות את הלכלוך שהשאירו האידיאולוגיות, הוא חוסר היכולת של אירופה, ועיתון הארץ וכותביו, להכיר בכישלון הקתוליות והאירופאיות, והקנאה הסמויה ביכולת האמריקנית לשלב את הפרוטסטנטיות בתנועת חיים של מעשה וחישוב (בדומה ליהודים).
זו תנועת חיים העצמאית למבנים הפוליטיים ולאוננות הלשונית, בכך שהיא הצליחה לייצר ארכיטקטורה מינימליסטית של המשטר הקיים שיכולה לעבור שיעתוק לעידן המכונה מתוך חירות התנועה בלי הצורך בהתחבטויות נפשיות מיותרות וסהרוריות.
מוטב כי נעשה דרכנו לשם וכדברי מאיר יערי את מי שלא יבוא עימנו לעולם המחר – נשאיר מאחור, בעולם האתמול, את אסולין ויתר אנשי הארץ, שספק אם קראו את ג'פרסון או מיזס, ומבקשים לכאורה להיתקע ולתקוע את כולנו בגרמניה של המאה ה-19. עם המון מילים, שכולנו יודעים לאיזה מעשים הם מובילים...
