״התחרות הרשמית״ היא לא רק קומדיה פרועה וסוחפת, אלא גם יצירה קולנועית נועזת, כזו שלא חוששת לגעת בלב ליבה של תעשיית הקולנוע, ומציגה, במידה כזו או אחרת, את המלאכה של הפקסת סרטים. רוב העלילה מתרחשת בבניין מבודד, חדש, בעל עיצוב מודרניסטי וקר, שנראה כמו אולם תצוגה נטול רוח חיים.
למעשה, במובנים רבים, מדובר על דמות מרכזית בסרט, בדומה לסרטיו של אלמודובר, בהם התפאורה משחקת תפקיד ראשי. לאורך ״התחרות הרשמית״ מתנהל משלוש של יחסי כוחות בין שלושת הגיבורים, אשר יוצק לא מעט מתח ועניין לחווית הצפייה.
פנלופה קרוז היא קולנוענית מצליחה שגרפה לאחרונה את פרס דקל הזהב, וכעת היא מלהקת שני שחקנים לסרט הבא שלה. האחד, שחקן מפורסם ובעל מונטין, השני שחקן תיאטרון צנוע יותר. השלושה יוצאים אל תשעה ימים של חזרות אינטנסיביות, מלאות תשוקה, אגו, ריבים, ואהבה.
דמותה של קרוז מצטיירת כאמנית נרקיסיסטית ופרועה, שכל מטרתה היא לייצר את שובר הקופות הבא, והיא עושה זאת באמצעות ניסיון להגיע אל ליבם של שני השחקנים. היא מעבירה אותם לא מעט טלטלות, והשלושה נכנסים לכדי משולש בלתי אפשרי.
״התחרות הרשמית״ לא חושש להעביר ביקורת על תעשיית הקולנוע, על אמנים, שחקנים, ובעיקר, על האגו הגדול שמנהל את כל זה. אין ספק כי נקודת החוזקה של הסרט היא הופעתם של אנטוניו בנדרס ופנלופה קרוז, אך הסרט מצליח לעמוד גם בפני עצמו, ומבטיח חווית צפייה מהנה, פרועה, וסוחפת.