אלביס, מלך הרוק הבלתי מעורער, הלך לעולמו כשהוא בן 42 בלבד. כעת, 45 שנים מאוחר יותר, מגיע סרט הביוגרפיה שלו למסך הגדול, והמעריצים מתפקדים. לנעליו של אלביס נכנס השחקן אוסטין באטלר, ובתפקיד האמרגן שלו, טום הנקס. על אף שהוא לא שחקן מוכר במיוחד, באטלר מצליח להציג משחק מעורר התפעלות, הוא נכנס לדמותו של אלביס בצורה מדהימה, שר בקולו, ומחזיק את הכריזמה המיוחדת שלו.
למעשה, השניים גם די דומים, מה שמצליח להוסיף עוד רובד של אותנטיות לסרט כולו. אין ספק כי נקודת החוזקה היא הליהוק עצמו, גם של הנקס שמצליח לפרקים אפילו לגנוב את ההצגה מהגיבור הראשי, עד כדי כך הוא טוב. אך כמו פעמים רבות, או נכון יותר לומר, ביוגרפיות רבות של כוכבים על זמניים, קשה להכניס חיים מטורפים, עמוסי דרמה ועניין, בסרט אחד.
כך הסרט חוטא לא מעט פעמים בדחיסה של תוכן, סיפורים, אך גם דחיסות ויזואלית, עריכה צמודה מדי, ועוד. התוצאה היא חווית צפייה מעט אינטנסיבית, אך בכל זאת היא מצליחה לסחוף אחריה, לגעת בלב, ולהיות מעניינת.
״אלביס״ כולו, מתחילתו ועד סופו מוצג לנו, הצופים, מנקודת המבט של האמרגן שלו, קולונל טום פארקר, שהוא מגדיר עצמו, וכך גם מציג את עצמו, נבל. אך לא מתבהר, לאורך כל הסרט, מדוע. כלומר סיפורו האישי, די נשאר מאחור, וחבל שכך, דמותו מעניינת, עגולה, ולעיתים אפילו מעוררת הזדהות.
הסרט גם לא חושש להתייחס ולהזכיר את העובדה כי אלביש הואשם פעמים רבות בגניבה של חומרים, לחנים וטקסטים ממוזיקאים שחורים שלא פרצו והצליחו באמריקה הגזענית של שנות החמישים. אך באותה נשימה, אלביס היה אקטיביסט למען השחורים. במובן הזה, הצופים מקבלים הצצה, חשובה, כיצד הפך כוכב הרוקנרול לא רק לאליל בנות, אלא גם לכוכב חשוב בתרבות האמריקאית.
לסיכום, מדובר על שעתיים של חגיגה קולנועית, נוצצת, דחוסה, אינטנסיבית, בדומה לחייו של אלביס בעצמו. מדובר על ביוגרפיה קולנועית נוספת בנוף המקומי, שמתאימה במיוחד למעריצים, אך יכולה להיות מעניינת גם עבור מי שלא בדיוק מתחבר למוסיקה של אלביס, אך גם לא יודע עליו מספיק או הרבה.
