גדול הבמאים ממובילי הגל החדש הצרפתי: נפרדים מז'אן לוק גודאר

גודאר הצליח לא רק לעצב שפה קולנועית משלו, אלא הוכתר פעמים רבות כבמאי הגל החדש הצרפתי. למעשה, אף ניסח את האפשרות של הקולנוע להביע רגש ולמתוח ביקורת מחדש. במובנים רבים, גודאר היה הקולנוען של הקולנוענים, זה שמעז, זה שלוקח את היצירה לקצה. 

ז׳אן לוק גודאר נולד ב-3 בדצמבר 1930 ברובע השביעי של פריז. אביו פול היה רופא, ואימו אודיל הייתה בת למשפחה צרפתית בעלת מעמד כלכלי ותרבותי נחשב. לגודאר הייתה גם אחות המבוגרת ממנו בכמעט שנה.  את שנות נעוריו העביר בחופי אגם ז'נבה בשוויץ, אך שב לפריז במחצית השניה של שנות ה-40. 

תחילה רצה ללמוד הנדסה, אך זנח את זה לאחר שהפך להיות חלק מתרבות מועדוני הקולנוע שצצו בפריז בתקופה זו. שם גם הכיר את פרנסואה טריפו וז'אק ריווט, שניים מבין חמשת הבמאים שיזוהו אף הם עם הגל החדש. כולם נהגו לבלות ימים שלמים במועדוני הקולנוע ובסינמטק הצרפתי, במה שהפך למסלול הכשרה בלתי מתוכנן לכתיבה ועשייה של קולנוע.

מאוחר יותר, בשנות ה-50 גודאר היה דמות מפתח בהתפתחות השיח האסתטי-פוליטי על הקולנוע. הוא כתב דרך קבע בכתב העת הצרפתי החשוב "מחברות הקולנוע" ואף קרא תיגר על התפיסה האסתטית של מייסד כתב העת, אנדרה בזין, שדגל בקולנוע רוחני וריאליסטי. גודאר, לעומת זאת, ראה בהחצנה של הסגנון אמצעי לחקירת מהותה של המציאות. זיקוק מושלם לגישתו של גודאר אפשר למצוא בסרטו "החייל הקטן", כאשר הדמות הראשית אומרת: "צילום הוא אמת. הקולנוע הוא אמת 24 פעמים בשנייה".  

בהמשך סייע גודאר לחבריו לעשות את סרטיהם הקצרים הראשונים, ובמקביל ביים בעצמו שלושה סרטים קצרים. חבריו לתנועה המתגבשת אף החלו לעבוד על הפיצ'רים הראשונים שלהם. רק כמה שנים מאוחר יותר גודאר התחיל במעבר מכתיבה לעשייה. הפיצ'ר הראשון שלו,  "400 המלקות" (1959), הצליח להסעיר את עולם הקולנוע. הסרט היה פואטי, בתקציב נמוך, וכזה הביקש לקרוא תיגר על ״הקולנוע המכובד״. כך קיבל היוצר בתחילת דרכו הזדמנות לעשות את סרטו הראשון, שהוא כידוע, ״עד כלות הנשימה״, שיצא בשנת 1960.

די מהר הצליח גודאר להשפיע על אמנים וקולנוענים רבים ברחבי העולם - אירופה, יפן, דרום אמריקה ואפילו ישראל. למעשה, בארבעה העשורים האחרונים, גודאר המשיך לביים ולעבוד, גם בגילו המתקדם. סרטיו המשיכו לעורר עניין ושאלות. ב-42 השנים האחרונות מאז שגודאר "חזר לקולנוע" הוא המשיך לביים בקצב מעורר הערכה, גם בגילו המתקדם. סרטיו המשיכו לשאול שאלות על המדיום, למשוך מאות אלפי צופים וצופות מכל רחבי העולם, ולהזכיר לכולנו שמדובר על קולנוע ייחודי, יוצא דופן, פורה ומורכב.