דעה: בין כריסטיאנו רונאלדו ודונלד טראמפ - למה אנחנו נהנים להרוג את הטובים ביותר ולהעריץ את הגרועים ביותר?

בעידן בו שחיטת פרות קדושות וכתישת עצמותיהן לכדי עיסת ג'לטין (סליחה על הגרפיקה) הפכה לסממן תרבותי מגדיר, לא יפלא כי קטנים קוטלים גדולים (כפרשני ספורט את טום בריידי, ו''עיתונאים'' את הנשיא לשעבר טראמפ לאחר בחירות האמצע המפוקפקות) בזמן שקטנים הופכים בעיני העם לגדולים (כבנימין נתניהו בעיני עדר מאמיניו, ורון דה-סנטיס בעיני החושבים כי אינו עוד גלובליסט בארון).

מעוותי המציאות לגבי טראמפ, דה-סנטיס, ובריידי (מקום שני בליגה במסירות בגיל 45), מזכירים את דבריו האלמותיים של ארנסט המינגווי ש"המבקרים הם אלה שיושבים על ההר בזמן שמתחולל הקרב, וכשהוא נגמר הם יורדים ממנו כדי לחסל את הניצולים".

אכן, אפשר לומר שכבר חז"ל במסכת סוטה דנו בסימני פחיתות הדור והיעדר הבנה או דעת כסימן לפעמי המשיח.

העניין הוא שדווקא אלה שטועמים מן הרעל של התקשורת השמרנית המזויפת וסוברים שהוא טוב, עלולים, להתברר כגרועים מאלה שאינם יודעים את ההבדל בין הטוב והרע בשמאל. 

השבוע אחד מגדולי ספורטאי תבל, חשף את היחס המחפיר לו זכה ממועדון נעוריו - מנצ'סטר יונייטד.

 לאחר הלידה השקטה של בנו אנחל, וכמות הצדקה והנתינה שנחשפה כי מעניק לקשיי יום, רונאלדו התברר כנדבן שאינו ראוי לקטילת קטנים ממנו שהפכו לעיתונאים (נוויל, רוני).

אך היורדים מן ההר (בלי לקבל תורה) - שלא הוציאו את משפחתם מעוני והצעידו את ארצם לתהילת עולם - מבקרים את מספר 2 בהיסטוריה.

האמת? יחס המועדון (המפלגה במקרה טראמפ) לסמל (למנהיג במקרה הרפבוליקנים) מעיד על דור שאינו ראוי למנהיגיו - ולפני שתחשדו בהערצה עיוורת של סמכות וסמלים, זכרו, גם אם טראמפ וכריסטיאנו לא בכושר פוליטי או ספורטיבי, אין תירוץ לחגיגות על דמם.

כאמור, במקום אחר בגלובוס, ובתחום אחר (אך לא שונה בהרבה) ראינו את אחד מגדולי המנהיגים בהיסטוריה (סטטיסטית אולי המייקל ג'ורדן הכלכלי והדיפלומטי של הנשיאים מאז תומאס ג'פרסון) זוכה לבוז מהתקשורת ""השמרנית"" כשכל עיתונאי ישראלי קטן עם מבטא שבור טוען שהוא אשם בהפסדים שלעניות דעתי הם מתוזמרים לכל הפחות בפנסילבניה ובאריזונה.

היסוד המקביל מדהים. 

פרשני הספורט אומרים - "תראו את מנצ'סטר עם ובלי כריסטיאנו - קבוצה אחרת לגמרי!", תוך התעלמות מכך שהדבר לא מצדיק את היחס המחפיר אליו.

והכסילים הישראלים והאמריקאים כותבים - "תראו את הרפובליקנים עם ובלי טראמפ - מפלגה אחרת לגמרי!", תוך התעלמות מהחששות האמיתיים שחלק מהמרוצים בהם תמך התנהלו בצורה לא כשרה.

אך העניין הוא כזה.

לא נראה הרבה כדורגלנים במאה הקרובה העושים את שרונאלדו עשה, כמו שלא נראה הרבה נשיאים במאה הקרובה העושים את שטראמפ עשה.

לכן גם אם אין אנו אמורים ללכת אחריהם סומים, הרי כבוד מינימלי לאנשי ביצוע מן המעלה הראשונה שהגדירו מחדש את תחומם ויצרו רף חדש של מצוינות, כן מגיע.

ושכן אפילו אם הם מעבר לשיאם (ואנחנו נראה השבוע בקאטר האם רונאלדו מעבר לשיאו, ואקווה שנראה ב-2024 האם טראמפ מעבר לשיאו) האמת היא, שרונאלדו וטראמפ בחצי כוחם הם עדיין אלמנט מדהים לכל 'קבוצה מנצחת'. וזאת בהנחה ולא שינו את חוקי המשחק... (כבמקרה הבחירות בארה"ב).

לקראת סיום, לדעתי האישית תוצאות הבחירות אורגנו כך שלאחר שב-2020 טראמפ סולק מהבית הלבן, המטרה ב-2022 היתה לסלקו מההנהגה הרפובליקנית באמצעות יצירת תוצאות חלשות עבור מועמדים שחסו תחתיו במדינות עם חוקי הצבעה עלובים (PA, GA, AZ) והבלטת תוצאות טובות של מועמדים ממסדיים במדינות עם חוקי הצבעה נוקדים כמו אבוט ודה-סנטיס, ולאחר מכן, תקווה שהספין כבר יעשה את שלו ושמי שיעלה ספק אודות התוצאות יתפס כ'משוגע' שוב ושעל הדרך המפלגה הרפובליקנית תוכל לחזור לימים הטובים שבהם היתה סניף גלובליסטי מושחת.

העיתונאים השמרנים ברובם הגדול, ובאופן לא מפתיע, היו טיפשים או מפוחדים מדי להבין את הדבר, בדיוק כמו שהם טיפשים או מפוחדים מדי להבין את נפשו של העם האמריקאי. 

הדבר הזה מלמד אותנו דבר אחד - למרות ששניהם אינם יודעים מהו כבוד - פרשני הפוליטיקה טיפשים בהרבה מפרשני הספורט. טוב בהנחה והם עדיין מאמינים לעצמם.