ב-11 במרץ בשנת 2011 פוקדת את יפן רעידת רדמה עצומה וגורמת לגל צונאמי המוביל לאסון גרעיני בפוקושימה. כעת, סרטה החדש של אוליבייה פיו, מבקש לחזור לרצף האירועים הטרגי הזה, ולספק נקודת מבט אחרת. העלילה אמנם מתרכזת באסון, אך דרך מבטה של אלכסנדרה, מנהלת צרפתייה שעברה לטוקיו עבור משרה בכירה בבנק.
לפני שהאירוע מתרחש, הצופה מגלה כי מעברה של אלכסנדרה כמעט הושלם לגמרי, בנותיה כבר הצטרפו אליה, וגם בעלה צפוי להגיע ממש בקרוב בשביל להתאחד עם המשפחה. ואז זה קורה. רעידת האדמה מגיעה, והסרט מנגיש את כל זה באופן חכם, עדין, ובשלבים.
כך למשל בהתחלה, אלכסנדרה נאלצת להתמודד עם הבוס שלה שמטיח בה שלא תעזוב את מקום עבודתה כעת, ותמשיך לשמור על אחריות מקצועית. מאוחר יותר, הדגש עובר אל בעלה של הגיבורה, אשר נמצא בהונג קונג וחרד למשפחתו, וכמובן, בנותיה, שחרדות לחייהן.
אחד הדברים המפתיעים ב״טוקיו רועדת״ היא העובדה כי האסון הוא כמעט ואינו ויזואלי. מדובר על בחירה שנויה במחלוקת ואמיצה, אשר מותירה את הצופה להרגיש בעיקר את הדרמה והפחד במקומות הקטנים, המינימליסטים. התוצאה אגב, גם חזקה יותר כך. מעוררת אימה והזדהות באופן אחר, כנה יותר.
אפשר לומר כי ״טוקיו רועדת״ הוא בהחלט לא סרט אסונות קלאסי, ובמובן זה הוא בהחלט שווה צפייה. פיו מצליח לעשות כאן משהו אחר, חדש, עדין ומעודן יותר, והתוצאה היא לא רק מטלטלת אלא גם נוגעת ללב ומרתקת.
