לא רק התקשורת הארגונית, אלא גם חלקים עצומים של הכלכלה האמריקאית הם פיקטיביים באופיים.

הודות למדיניות הכסף הקל של הפדרל ריזרב, עיוותים מסיביים בכלכלת ארה"ב החלו לצוץ בתקופה האחרונה.

הריביות הנמוכות באופן מלאכותי שולחות איתותים מטעים ליזמים להקים מיזמים שיתבררו כלא רווחיים בנסיבות רגילות. דבר זה מוביל למחזורי הפריחה/צניחה החוזרים על עצמם ואשר מאפיינים במשך העשורים האחרונים את כלכלת המאקרו האמריקאית. בשלב זה מדובר כבר במאפיין אינטגרלי של המערכת המוניטרית של ארה"ב.

מחזורי העסקים הללו, שהתקשורת הכלכלית המרכזית מעדיפה להתעלם מקיומם (מעניין למה..) הינם תוצר של צמיחה מוגזמת באשראי הבנקאי בתקופות של ריבית נמוכה.

הרחבת האשראי הבנקאית הזו הינה תוצר של פעולת הבנקים המרכזיים הקובעים כאמור את אותן ריביות נמוכות באופן מלאכותי (וריכוזי).

תקופות ממושכות של ריביות נמוכות שכאלה (כפי שחווינו בעשור וחצי החולפים - מאז משבר הסאב-פריים של 2008) ויצירת מאגר אשראי עצום דרך הבנקים המרכזיים מייצרים חוסר איזון עמוק ביחסים שבין השקעה לחיסכון בטווח הארוך.

ריביות נמוכות אלה כאמור נוטות לתמרץ הלוואות שאינן קשורות בהכרח לכלכלה האמפירית, דבר שמוביל בהמשך לגידול בהוצאות הון בלתי הכרחיות הממומנות באמצעות מבול האשראי הבנקאי הזול.

תנופת האשראי הזולה הזו מייצרת בתורה עוד השקעות בלתי מדויקות ברחבי המשק.

עם זאת, אשליית הכלכלה הפורחת קורסת כש''התיקון'' הבלתי נמנע בכלכלה הריאלית מתרחש. דבר זה ידוע בתור "השפל" או "המיתון" עליו התקשורת הממסדית מרבה לדבר באחרונה. בשלב זה אספקת הכסף מתכווצת או לפחות נרשמת האטה בצמיחה במטרה לייצר הקצאת משאבים מחודשת לחלקים בעלי כדאיות כלכלית יותר במשק.

כשחושבים על זה, אין זה פלא לכמות מחזורי הפריחה והקריסה שהתרחשו בכלכלה האמריקאית מאז הקמת הבנק הפדרלי ב-1913.

הפד הינו האשם העיקרי בתהליך הרחבת האשראי המחזורי הבלתי מבוקר הנ"ל.

הוא ימשיך לשחק את תפקיד מקצה המשאבים המרכזי עד שכוחו ירוסן בסופו של דבר.

נכון לעתה, אמריקאים רבים יסבלו כתוצאה מהלופ המחזורי האיום הזה.