סוף סוף: סרט אימה שלא הולך סחרור סחרור ומספק את הסחורה

החיוך הוא כאמור אחד מסימני ההיכר המאופניים ביותר בסרטי אימה, מהקלאסיים ביותר (פסיכו, הניצוץ ועוד) ועד מודרנים יותר כגון הג׳וקר וגיבורי הקומיקס של מארוול. במובן זה, אין ספק כי הבמאי הצעיר פרקר פין מיישר קו עם הז׳אנר, ובכל זאת, הוא מצליח לרקום יצירה קולנועית אחרת, רעננה, ומפחידה על אמת. 

נראה כי פין לגמרי מודע להשראה שלקח, ואף בחר לקרוא לסרטו כך - ״סמייל״. במרכז העלילה עומדת פסיכיאטרית צעירה העובדת במוסד הנחשב קשה במיוחד מבחינת התמודדויות נפש. בוקר אחד היא פוגשת מטופלת חדשה, קייטלין, אשר עברה טראומה קשה שאיך לומר בעדינות, חירפנה אותה לגמרי.

השתיים מדברות במשך זמן מה, וסיום הטיפול, קייטלין מחייכת. ברור מיד שמדובר בחיוך מטריד, מוזר, שמבשר על דבר מה רע שצפוי לקרות ממש בקרוב. מנקודה זו ואילך הסרט יוצא למסע אימה עשיר ברגעים מפחידים, מוסיקה מטרידה, ולא מעט דם. וכן, תמצאו כאן המון רפרנסים לסרטי אימה מן העבר. 

ובכל זאת, מה שהופך את ״סמייל״ לאחר בנוף המקומי הוא העובדה כי הוא ישר מגיעה לעניין, לא הולך סחור סחור ומספק את הסחורה בצורה מושלמת, בדיוק כמו שסרט אימה טוב צריך לעשות. כמו כן, הדיאלוגים המופיעים בסרט נהדרים, אותנטיים ומעוררי הזדהות, זאת לצד בימוי מהודק במיוחד של פין.

בנוסף, קאסט השחקנים מרשים במיוחד, בעיקר תצוגת המשחק של קייל גלנר, המגלם את ג'ואל, האקס של רוז. אז נכון, הסרט לא עוצר נשימה, לא חכם במיוחד, אבל נראה כי הגדולה שלו היא דווקא הפשטות שלו, הישירות, והמעטפת של כל זה יחד לכדי סרט אימה שבסופו של דבר, בהחלט שווה צפייה.