אם ב"חברים" הייתם יכולים לסמוך שהם תמיד יהיו שם בשבילך, ב״פילדלפיה זורחת״ תוכלו לסמוך על זה שהם אף פעם לא יהיו שם בשביל אף אחד. אך נראה כי זוהי אחת מנקודות החוזקה של הסדרה. העונה החדשה אמנם נפתחה דווקא עם פרק חלש יחסית, שכנראה ניסה לדחוס כמה שיותר מאירועי השנים האחרונות לתוך פרק אחד, כולל הבחירות בארצות הברית, הקורונה והפריצה לגבעת הקפיטל אך אל חשש - אחריו מגיע פרק שמזכיר לצופים מדוע מדובר על אחד הסיטקומים האהובים ביותר של השנים האחרונות.
באמצע העונה החדשה, הקצרה מהרגיל (שמונה פרקים בלבד), מתחיל קו עלילתי שנמשך עד סופה במסגרתו החבורה נוסעת לאירלנד. אמנם הצילומים לא התרחשו באמת באירלנד, אך האולפנים והמצוקים של קליפורניה סיפקו רקע ויזואלי לא רע בכלל, למסע של ארבעה הפרקים של החבורה במדינה המיוחדת. העונה מתרכזת בשני נושאים מרכזיים: חיפוש זהות, וסולידריות אנושית, אשר מטופלים כמובן, כרוח הסדרה, מנקודת מבט די צינית של כל הדמויות.
אין ספק כי מדובר על תופעה של ממש, והעונה ה-15 מזכירה לכולנו כי מדובר על סדרת טלווזיה שהיא תופעה בינלאומית לכל דבר. יוצרי הסדרה הצליחו לייצר גם הפעם, קונפליקטים חדשים, נושאים מרתקים, וכניסה לעולמם של הדמויות, שלא מתפתחות ולא משתנות, וזה בדיוק כל הכיף.