הימין הישראלי והפלשתינים - תאומי מפא"י שהופרדו בלידתם?
מצוות "זכור" ביהדות מורה על זכירת מקור השיעבוד, אך אינה מבקשת להפכה לאידאולוגיה - כמו בימין הישראלי.
03.26.2023 22:39
יאיר קליינבאום
הימין הישראלי זקוק לשמאל הציוני להגדיר עצמו.
מה שהם לא - לכאורה, אנו כן.
במידה מסוימת, אנו הימנים דומים ביחסנו המנגיד-מגדיר לשמאל הציוני, אל הפלשתינאים ביחסם המנגיד-מגדיר למפעל הציוני כולו.
בעצם, הם (הפלשתינים) ואנחנו (הימנים היהודיים) נולדנו כריאקציה למפעל התקומה שבנה השמאל הציוני החלוצי והמגשים.
הרגע המייסד שלנו כימנים (המהפך של 77) - דומה (להבדיל) ל"נכבת 48" שלהם.
נכון, אנחנו יהודים טובים, והם פלשתינאים רעים, אבל היסטורית, אצל שנינו, הרגע שבו "המדוכא" נבחר לשלטון כבמקרה הליכוד ב-77, או מתקומם כנגד השלטון היהודי (כבמקרה הפלשתינאים ב-48) הוא רגע הולדת ההיסטוריה הפוליטית - אותו רגע בו הקולקטיב הנשלט הופך לבעל עצמיות למול המשעבד (השמאל הציוני) בין אם במרד מזוין (פלשתינים) ובין אם במהפך שלטוני (ליכוד).
בפילוסופיה קוראים לכך פרדוקס האדון והעבד, רק שכאן (כבמקרה הליכוד, ושלא כבמקרה הפלשתינאים) האדון, בשל היותו נטול תודעה, הוא עדיין עבד.
נכון, שורשיי הימין הציוני והפלשתינים שניהם בראשית המאה ה-20 - אך הלה הם פרה-היסטוריה, בלי קונקרטיות פוליטית.
בשונה מהפלשתינאים, הימין הישראלי מעולם לא טבע חותם או סדר יום על המדינה.
הסיבה לכך הינה שברמה המנטלית הוא לא מסוגל לבנות או לייצר תודעה לאומית ליברלית פוזיטיבית שמתבטאת במוסדות ובמיתוסים.
נכון יש לו דעות לגבי מושגים מעורפלים כממלכתיות ושלטון החוק - אבל שום דבר מעבר לכך.
מעבר להצבעתו בקלפי הנובעת בשלב זה בו אין קיפוח מכתבות צבע על בגין/קיפוח בערוץ 12 - למעט הימנים חובשי הכיפה שהינם יהודים של ממש - אין לדבר הזה זהות פוליטית.
רפורמה אמיתית שתימשך לדורות ושתיזכר בהיסטוריה תאלץ את הימין (לא הדתי שבנה 300 התנחלויות..) אלא המסורתי/חילוני/עממי באמת לבנות יש מאין.
דבר שטרם קרה.
בפועל, יש לתהות האם ברגע שייעלם השעיר לעזאזל השמאלני, זה שזרק למעברה, ובנה את המדינה - מה יעשה הימין הזה כדי להגדיר את עצמו?.
ארץ ישראל? את זה בנו המתנחלים והקבוצניקים.
שלטון החוק? זה בכלל של השמאל הליברלי.
ממלכתיות? זה של בן גוריון.
היהדות? בחייכם, זה של שומרי ההלכה בעיקר.
דמוקרטיה? טוב את זה אף פעם לא היה כאן ..
בפועל, לא מפתיע לגלות מדוע מסר הקיפוח העדתי כה מהדהד לאחרונה בקרב הליכודניקים, כי מלבד תודעת שיעבוד, אין להם שום זיכרון יוצר וראשוני.
הם קצת כמו בני ישראל במצרים, רק בלי אברהם, יצחק, יעקב ואלוהים.
או אם תרצו, ברברים מול רומאים רק בלי ארמניוס או רוח לחימה.
ויש לומר כי אהרן ברק בגאוניותו הבין שנוח לנהל מדינה בה רוב העם לא מסוגל לחשוב באופן רציונלי או ממוקד מטרות בשדה הפוליטי.
גם נתניהו הבין זאת לגבי בוחריו.
לכן היה נוח לשניהם להפוך את המחנה של השני לשעיר לעזאזל.
ביבי הפך את בגץ/השמאל לשעיר לעזאזל, וברק סיפר לחסידיו ש"הברברים על החומות וצריך מבוגר אחראי".
לשניהם זה השתלם ברמה האישית, ברק ניהל את מדיניות הפנים, נתניהו את מדיניות החוץ.
הימין המשיך להיות משועבד לתלונות ופיצוחים מול המסך האשכנזי, והאשכנזים? נו בחייכם, הם המשיכו עם המדינה שהם הקימו
בזמן שהימין לא היה צריך לעשות כלום מלבד להתלונן על השמאל, בזמן שדווקא נתניהו שלהם הוא זה שהופך את ישראל למדינת כלל אזרחיה תחת נתניהו.
מצחיק כמה זה מטומטם.
כי האמת היא, שהימין לא רק הפך את ישראל למדינת כלל אזרחיה שמאלנית שגם בסיוטיהם לא חזו אשכול, בן גוריון ויתר זקני מפא"י, אלא עוד דבר שהם עשו זה להפוך את השמאל למגדיר סיבת הקיום שלו עצמו - זה שבלעדיו אין מציאות של טוב מול רע.
או במילים אחרות - "העיקר לא להיות שמאלני", מה זה ימני? נו דיי לחפור. היידה ביבי.
ואולי ביבי רצה שהימין ישאר ריק שכלית? רק ככה הוא יכול לשלוט - אולי.
השורה התחתונה היא שהימין הליכודניקי זקוק לשמאל כי בלעדיו הוא יצטרך להתאמץ לשאול מה הוא.
קצת כמו שחוקי נירנברג עזרו למדינת ישראל להגדיר מיהו יהודי בלי לחפש שאלה זו בתוך עצמה (או בתוך ההלכה), ככה, השמאל נוח לימין - הוא לא צריך לשאול את עצמו לפשר מהותו.
אבל זה עוד יותר עמוק , שכן השמאל לא רק מגדיר מהו הימין בעבר, אלא גם בהווה.
הוא לא רק מביא אותם על ספינות לארץ ישראל, אלא אחר כך גם מביא אותו להגדיר את הימניות שלו על ידי השיעבוד הראשוני הזה.
וזה השיעבוד המדומיין עליו צועקים גלית דיסטל ואבישי בן חיים. השיעבוד הוא לא אמיתי, הוא פשוט החשבון שההיסטוריה עושה עם מי שלא בנו מספיק רעיונות או דברים בשטח כדי לזכות לכונן מיתוס.
הם תמיד באוברדראפט למייסדים...
יש משוררים שקראו לזה "משא האדם הלבן", יש בכך מן האמת.
הרעיון של "זכור" ביהדות מצווה על זכירת מקור השיעבוד, אך הוא לא מבקש להפוך את הקורבנות לאידאולוגיה - כמו בימין הישראלי או בתנועה הלאומית הפלשתינית.
ובפועל, למצער כמו שקשה לעשות עם פלשתינים עסקים, ככה גם קשה עם הימין.
ככה זה במציאות, קורבנות הם לא פרטנר טוב לביזנס, או שהם לא יודעים לעבוד טוב, או שתמיד ימצאו סיבה לא לעבוד.
לכן האירופאים מנהלים את הלחץ הפלשתיני, והמתנחלים את הלחץ של הימין הלא דתי, כי הימין הלא דתי והערבים לא מסוגלים לתפקד באופן עצמאי.
אמנם הימין יותר פשרן , מוכן לויתורים וכו' מהפלשתינאים אבל מנטלית הוא לא גורם יוצר, אחראי, ומוביל - הוא לא אליטה יוצרת או משרתת או תמיד נזקק לפונקציה חיצונית בכל שלב של פעולתו.
המזרחיות, המסורתיות, הימניות, כולן פונקציות שנוצרו אך ורק כהנגדה לגורם המייסד שלהן ולכן אין להן תוחלת עצמית יוצרת.
בדיוק כמו שהנכבה, הפלשתינים, הכנענים, היבוסים, הם הזיות שנוצרו במפגש עם הציונות החילונית וגם אצלן הפונקציה היוצרת תלויה בדיאלקטיקה צמודה לציונות.
כך שגם הפלשתינים וגם הימנים הם קונטרה ריאקציה לציונות החילונית שלא הצדיקו את עצמן אינטלקטואלית או מדינית.
כל זאת רק מוכיח כמה טועה אבישי בן חיים.
כי אין פה דיכוי, יש פה פערי המשגה, קידמה, ופעולה בהיסטוריה ובממשל.
ועכשיו מילת ביקורת לשמאל.
הטעות שלו היתה הניסיון להנדס עם סוציאליסטי.
ואחר כך עם ליברלי.
ואחר כך עם שוחר שלום.
ורק לא עם יהודי פאר אקסלנס.
אבל לפחות הוא ניסה להנדס משהו. הימין? אין לו אפילו תודעה להנדס למען השם בלי המתנחלים.
בין ברק שביקש לייסד אומת חוק (בה הוא החוק), ובין הרצל שביקשת אומת חוק ליברלית, באו מפא"י והציעו תחייה ושחרור לאומי כלכלי.
הבעיה היא לא רק שהתחייה הסוציאליסטית היתה מנוגדת לאופי היהודי, שאינו בעל גאוות מעמד פועלים, אלא שכל רעיון של תחייה לאומית ברגע שהוא מושג הוא בעצם מומש. ומה אז?.
זאת בשונה מרעיון של גאולת החוק-קניין האמריקאי שניתנת למימוש על בסיס דורי דורות ושבה שאלת ה'מה אז' לא ניצבת לפתח הדור השני.
כשהרצל חשב על המדינה הליברלית באלטנוילנד הוא חשב על מה שיש כיום.
אהרן ברק שנולד לתוך ישראל סוציאליסטית ולא הרצליאנית, הבין שבמלחמת התחייה והערכים שבין ליברליזם חילוני, ובין תחייה מטאפיסית, בשל היעדר היכולת של השמאל לממש תחייה מטאפיסית למשך כמה דורות (עם נפילת הסוציאליזם הישראלי בשנות השבעים) אזי ישראל תלך בהכרח לתחייה הדתית-לאומית כי שם האנרגיה החלוצית.
לכן כמצוות א.ב יהושע הוא היה צריך לנרמל את העם הזה.
הימין הלא דתי? כזכור הוא בכלל לא במשחק.
אין לו בשורה מחוץ למטבח.
הוסיפו את צל השואה, ואת המלחמות הערביות-ישראליות והרי גם ההצדקה הממשית לכל אידאולוגיה שמאלנית המתכסה במילות שלום/שפיות/דמוקרטיה/חופש מקלה לשלוט כאן במיליוני ימנים נטולי כוח עצמי או מיתוס חיצוני ממשטר.
בן גוריון שעמד בין התחייה הסוציאליסטית של טבנקין ובורוכוב, ובין הנורמליות החוקית ליברלית של הרצל - ייסד אידאולוגיה בשם ממלכתיות שכל מהותה היא השמת החלוציות הסוציאליסטית תחת מוסדות המדינה שהינן ליברליות-חוקיות.
זה הכל.
ממלכתיות היא שילוב של כל טרנד רוחני שקיים באותו עת, והשמתו בתוך מוסדות ממשלתיים מדיניים.
זה דבר מאוד מאוד ריקני וחלול.
לא פחות מציונות הסמלים והמלל של בגין וביבי.
אבל עם האנשים הנכונים, אפשר היה לבנות עם זה מדינה.
לכן אהרן ברק עם כל רשעתו האוליגרכית כן מציע מדינת חוק אפילו שהיא לא דמוקטרית, היא מדינה של נומוס. היא מדינה רצינית. עם אנשים נכונים.
זו מדינה לא פחות רצינית מהמדינה שהציעו אנשי אחדות העבודה והשומר הצעיר, או אנשי גוש אמונים.
הבעיה היא שכרגע, בין הביביזם על "הוגיו", ובין האהרן ברקיזם על "הוגיו", אף אחד לא מבין כמה נקודות עיקריות וחשובות שמתוך הבנתן יש לנווט הלאה את הספינה הציונית, ולכן מאמר זה נועד בעיקר לעורר מחשבה כמאמר הקלישאה ולגרום לאנשים לבקש ולהבין כמה דברים...
1. את ההשתלשלות של ההיסטוריה הציונית ובעיקר את התהוות מבני התודעה והכוח שלה.
2. את הסיבה שגורם מספר 1 לא מובן.
3. את הסיבה שזו אינה מובנית עצמה דורשת התייחסות חדשה לכל מה שמדובר במדינה , ולא תירוץ מוזר של "קיפוח" או שיעבוד.
4. לשאול מדוע אף אחד לא רוצה לצאת מהבורות, לרכוש את הידע הזה, ולגשת מתוכו אל העם.
במילים אחרות, יכול להיות שהציונות היא מפעל המרה והשכחה , חילון ובילול. אבל לא לנסות להבין כיצד הדבר מתרחש? זה אינטרס של השמאל, אבל אצל הימין? סתם בורות ועצלנות.
כל זאת אגב כל רקע ההיחלשות הצבאית והדמגרפית מעידים שמשהו כאן נסדק בעשורים החולים.
הימין חייב להתחיל להבין שהוא גורם פאסיבי ומגיב בהיסטוריה. הפועל במציאות בה העם היהודי הצטמצם מאז המאה ה-20 לספרות, משפט , פולקלור, ומעבדת גאונים בקהילות מסוימות.
מלבד זאת אין ליהדות כדת עוד טיעונים קוסמולוגים או אמפיריים התופסים באופן רחב את המציאות.
משבר הציונות לא היה קיים ללא משבר העם היהודי.
האנטישמיות אינה האויב של היהודים, יותר מהחילון עצמו.
אחד מאיים על תודעתו והשני על פיוזותו.
ושניהם מתקיימים על רקע חג הפסח בו משה מייצג את היותו בעל החוק, הנבואה, והשחרור.
ואנחנו עדיין מחכים למשיח - אשר נראה שמימין בקרוב הוא לא יבוא.
