הדיכוטומיה הבטחונית האמיתית: בין שלום לבין אכיפה

שלח

הרשמה לקבלת הניוזלטר היומי ועדכונים חשובים

Phone

שלח

By submitting this form and signing up for texts, you consent to receive news notification text messages from HebrewNews.com at the number provided, including messages sent by autodialer. Consent is not a condition of purchase. Msg & data rates may apply. Msg frequency varies. Unsubscribe at any time by replying STOP. Text HELP for help. Privacy Policy & Terms Of Use

בתחום הלוגיקה/הגיון, דיכוטומיה הינה חלוקה של קבוצה נתונה/התחלתית לשתי תת-קבוצות הנבדלות לחלוטין זו מזו. כלאמר דיכוטומיה הינה צמד הפכים/ניגודים מלאים/בכל-המובנים זה לזה, כגון: במשמעות, במהות, בכוונה, בדרך, במטרה. בין שני קצוות הדיכוטומיה מתנהלת דיאלקטיקה, או לצרכי הבנה – באם הדיכוטומיה אמיתית, או לצרכי שטיפת-מח – באם הדיאלקטיקה שיקרית, כגון בין מלחמה לשלום.

הדיכוטומיה הבטחונית האמיתית הנה בין אכיפה לבין העדרה. זאת באשר בטחון הינו תוצר של בקרת חוג-סגור, כלאמר של אכיפה.

העדר אכיפה הוא מצב בו חוג-הבקרה מנוטרל כלאמר פתוח, ובשפת הרוב: שלום.

מנסיוננו המר לאורך עשרות שנים, שלום משמעו הפקרת הבטחון לסדרות של פיגועים רצחניים קשים, שהם למעשה מלחמת התשה ג’יהאדיסטית.

מלחמה זו מעוגנת בקוראן ובחדית’ ובהסטוריה מאז שספרים אלו נכתכו ע”י מסדר הישועים.

מטרתם היא להשתמש בעם פשוט כדי להשמיד את 'עמי הספר' כלשונם, ובזאת להשליט את אללה שלהם "הטוב שבנוכלים" הוא האפיפיור.

בקוראן בערבית שמו: "אחסנו אל-מכּרי-ין”: https://wikiislam.net/wiki/Allah,_the_Best_Deceiver_(Qur'an_3:54)
עמי הספר, קרי עמי התנ"ך, הם הציביליזציה היהודית-נוצרית (בניגוד לקטולית הסוגדת לאפיפיור) – המבוססת על הכרה בקשר הכרחי ותמידי של סיבה תמיד מלכתחילה ושל תוצאה בהכרח רק בעקבותיה.

ג’ורג’ אורוול המנוח (אריק ארתור בלייר) לימד אותנו בספרו "1984" ש “מלחמה היא שלום, ושלום הוא מלחמה”. הדיאלקטיקה השקרית של מלחמה בדמות רגיעה מכונה שלום במסגרת ה'ניו-ספיק’, היא שפת שגיא-נהור של הנוכלים הגלובליסטים, המייצרים חזיונות שווא של פייק-ירוט של פייק טק”ק (טילי קרקע-קרקע).

זהו חזיון המומחז בברור בפתיחת הסרט “1984” המצוי בחינם ביוטיוב.

במדינת-המעבדה של האח-הגדול ביג-ברודר, ישראל, מסתנף מהשב”כ בתוך ארץ-ישראל המערבית ארגון הרשות הלאומית הפלסטינית (ערבים הפולשים לארץ-ישראל).

תחת הר"פ פועלות תנועות הפת”ח (שחרור ארץ-ישראל מיהודים), החמאס (תנועת התנגדות למי שאינו מוסלמי) והגא”פ (ג’יהאד איסלמי פולשני).

הרל”פ מקבל מאז 1993 4 מיליארד יורו כל שנה לרצוח יהודים, באשר זהו המודל-העסקי (שיטת הרווחיות) העיקרי שלו, באשר זו אוכלוסיה שרובה המכריע (לפי נתוני האו"מ והתוצאות בשטח מאז ומעולם) בעלת IQ נמוך מאוד מלידה.

כמאמר ד”ר אנואר סאדאת הערבי המצרי: אין ארצות ערב אלא שבטי-ערב.

ומאז 2011 רואים זאת היטב באביב-הערבי.

מאז סוף המאה ה-19 מייבאים בסיטונאות ערבים לתוך ארץ-ישראל המערבית, גם כדי למעוך/”לאזן” את היהודים וגם כדי שיהיה לאח-הגדול על מי להריץ תרגילי מעקב והתנקלות: הן על הערבים המוסתים והן על היהודים הנאבקים בהם ובמשת”פים שלהם מתוך מוסדות השלטון השמאלני-קיצוני.

אם השמאל הישראלי היה פרזיט-חכם, לא היה כורת את הענף היהודי-החכם עליו מתעלק.
אלא שהשמאל הישראלי מעדיף מזומן רב בקרוב מחו”ל תמורת ניסויים בבני-אדם (מאגר המידע הגנטי המפורסם), כולל גם זריקות, ריסוסים, הקרנות (סלולרי, גזזת), סטיות, פשעי-חשיבה (הבחירה-בחיים).

כדי להסתיר את הדיכוטומיה בין מלחמה/שלום לבין אכיפה, מספרים לנו מעשיה בדמותה של ברירה לכאורה בין מלחמה לבין שלום.

זאת בעוד שלום (רפיסות) הינו בסופו של דבר שילוב של מלחמה עם השפלה, קרי מלחמת בושה: גם הושפל (כובש בארצו), גם הוכה (טרור), וגם גורש מהעיר (פינוי).

מי שמניח את חרבו יחטוף כפל-כפליים ולא יפסחו עליו, שהרי בטבע ממחזרים כל משאב, כולל את גופו ורכושו של מי שכשל לעמוד במערכה האינסופית היא קיומם של החיים עצמם.

תהליך החיים (ביולוגיה) בהיותו תהליך-מתמשך, שלפיכך חייב להתמודד בהצלחה מלאה עם מגוון רחב של אילוצים קשים, הינו בקרת חוג-סגור.

לכן תהליך-החיים ממגר את כל מה שאינו מתאים לתנאי-הקיום - ובכלל זה ממגר גם את כל מי שנכשל.

מי שחלש יותקף ראשון באשר הינו בבחינת מטרה נוחה Low-hanging fruit.

הוא גם יותקף בהקדם ובמהרה, באשר הצורך הקיומי במשאבים מחייב למחזר נכשלים כל הזמן, בדחיפות ובהיקפים גבוהים.

לכן מערכות קורסות בקצב-מעריכי, קרי כמו במפולת-שלגים: ככל שהן נחלשות, כך יותר הן מותקפות ונחלשות עוד יותר – עד שהן כלות ועוברות מן העולם, לעיתים ללא זכר ולרוב בבושה.

אחווה הינה מילה נרדפת למפיה, כמו גם למילה 'חברה’, שהנה (מילונית) פאשיזם=אחדות/איחוד/מאוחד.

זאת בניגוד למונח 'אוכלוסיה' המבטא רק את קיומם של אנשים, ומאפשר ריבונות וחופש-פעולה אישיים. 

אחווה הינה שכבת עבדים, קרי מנושלים, מוכים, מושפלים, חסרי רכוש או עתיד.

זהו מקום רק בשביל מפגרים, כלאמר שואה לאדם החושב.

כלאמר, משטר פאשיסטי ממגר את החכמים.

כושר-אבחנה כלאמר שיפוטיות ובאנגלית discretion הנו יסוד הבחירה בחיים.

העדרו של כושר אבחנה מכונה egalite, indiscretion, וגם חוזה-חברתי.

מחוזה-חברתי נגזרות תחת המילה 'זכויות' הפרות היסודות הקיומיים ובצד המדיני הפרת הריבונות, כולל הפרת הגבול עד כדי פלישה המונית בלתי-מבוקרת ומזיקה מאוד ושמה באיסלם: היג'רה.

אין שום טעם להשתלב במרחב מפגר, המעודד בורות, רשעות, טרלול ומפיונריות – בהעדר מודל-עסקי אחר ביכולתם, לא נותר אלא לאכוף את מיגורם המלא עד כמה שהם עלולים להשפיע עלינו.

כמו שאומרים בארה"ב: you cannot fix stupid. וגם: אין טעם להסכין עם לוזרים אינהרנטיים.

מאז 1993 עולות ופורחות בו זמנית הן הטכנולוגיה המתקדמת והן הכלכלה הסינית עתירת האוכלוסיה החכמה והחרוצה.

לאחרונה הפכה סין למעצמת טכנולוגיה מתקדמת בכל התחומים.

צמד התפתחויות נחשוניות אלה סיימו יחדיו את המודל-העסקי של אוכלוסיות גוליבלס נרחבות, שמאז היות האדם שימשו רכוש יקר מציאות בידי פיאודלים – מהם צמחו האימפריאליסטים.

מאז 1993 נוצרו גם שני נתיבי הרס פאשיסטיים: ארגון הרשע והפשע ושמו הרל"פ, כמו גם הפטרון המיידי שלו בכסף ודיפלומטיה, הוא האיחוד-האירופאי.

זהו איחוד-בכפיה הנשלט מאחורי הקלעים ע"י ארה"ב.

בימיו כלו מהעולם כמעט כל האינטליגנציה, האקדמיה, המדע, המו"פ, והתעשיה-המתקדמת באירופה.

כעת גם ארה"ב קורסת חברתית וכלכלית, באשר עודנה מבוססת על יצוא מרבית תעשייתה כמו בימי כלכלת-הגוליבלס.

סכסוכים בטחוניים מוגבלים מאפשרים לשחרר את אחיזת החנק-ההדדית בין המערב למזרח, כדי שהמערב יחזור להתפרנס מעבודה, ואילו המזרח יוכל להרשות לעצמו את תוצרתו ולחיות ברווחה.

לכן שגשוג-אירופה מחייב חוקה אמריקאית, בעוד שרידת ישראל מחייבת את פירוק הרל”פ.

ההסכמים עם הערבים מאז 1974, הוכיחו ברבות השנים שהנם אך ורק הערכות למלחמתם נגד ישראל, אחרת הם היו מוגבלים לשני הבטים קריטיים, שאותם הם חסרים הלכה למעשה:
1) ראשית, לתהליכי אכיפה צבאית מלאים בשוטף. קיים רק רמז לפירוז סיני להלכה בלבד.
2) שנית, לאכיפה מסחרית – שאינה אפשרית מול מערכות הממשל הערביות.

במקומם, הסכמים אלו מבוססים על אכיפת נסיגה ישראלית + אכיפת גירוש-יהודים, כולל הצהרת המשך מגמות אלו, בהכרח כדי למנוע את המשך קיומם לדורי-דורות של ישראל והיהודים.

אלו הסכמים שנאכפים רק נגד ישראל, גם ע”י עצמה וגם ע”י שאר העולם. הסכמי אכיפה אינם הסכמי שלום.

המקסימום שאפשר להגיע באמת עם ערבים מחמת האיסלם (ע"ס הקוראן והחדית') הוא הסכמי אי-לחימה זמניים בלבד = תקייה/תהדיה, שנועדו לאפשר למוסלמים זמן להתארגן להמשך כיבוש העולם על-ידם.

שלום בהיותו רפיסות מקומו בין אוכלוסיות דומות מאוד כמו בין אוסטרליה לניו-זילנד ולא עבור ישראל בקן-הנחשים האיסלמי, המגובה רובו ככולו במעצמות אימפריאליסטיות.

חוץ מישראל אין מי שימחל על כבודו לחתום שלום (רפיסות) לצד מהלכים להשמדתו הסופית.

כל הסיפור מבוסס על דילוג ישראלי בין הסכמי הונאה-עצמית, בלי תודעת אויב עמוקה ומקיפה.

דיאגרמת מעגלים (Venn) לאבחנה בין שלום לבין אכיפה

לסיכום, הבחירה בחיים מחייבת:

א. אכיפת האינטרסים הקיומיים ולא שום קשקושים אוטופיסטיים אינפנטיליים בדמות שלום/חברות/אחווה.

ב. מיגור השחיתות-המבנית עליה הוקמה המדינה.

ג. מי שאינו חי על חרבו, כלאמר שאינו אוכף תמידית את כל האינטרסים הקיומיים שלו, מבית ומחוץ, או שיפול על חרבו או שיפול בחרבם של זרים.