ההתעצמות הערבית בתוכנו והאיראנית מסביבנו כבר אינה תופעה עליה מתריעים רק האלופים במיל' יצחק בריק וגרשון הכהן.
עתה, גם ממסדיים כאלוף עמוס גלעד, וכפרשן הצבאי אלון בן-דוד, מסכימים - ישראל במצב גרוע.
הממסדיים עדיין שוגים באמונתם שצה"ל יכול להכריע את מכלול אויביו ושהעורף הישראלי מוכן לתוצאות ההכרעה,
אך הם התקדמו בהבנת המצוקה האקוטית אליה הגענו ב-15 השנים האחרונות מאז אולמרט היה ראש ממשלה.
זה כשלעצמו צעד חשוב. התפכחות.
אך עיקר הבעיה כעת היא שהימין עסוק בסגידה, ולא מוכן לשמוע את האמת על 'מר ביטחון', בעוד השמאל, שיודע דבר או שניים על ביטחון - עסוק בפוליטיזציה ביטחונית של המחאה המשפטית בטענות כי "הרפורמה פוגעת בביטחון המדינה".
שימו לב, מי שהוביל אותנו לסף ההשמדה, האיש שסיכן את קיומה של ישראל ברמה הביטחונית, הוא בנימין ניתאי מיליקובסקי נתניהו. אבל בין זה ובין הרפורמה המשפטית המוצעת, אין קשר.
ויש לומר, כי בלא קשר לתיקיו התפורים של נתניהו (התיקים הם בדיחה) - מלבד כמה מילואימניקים ולשעברים חצופים שחייבים לבעוט מהצבא ולשלול את דרגותיהם - והתקשורת שנותנת להם במה - שוב, אין קשר לרפורמה ולצבא.
שוב, הסיכון הביטחוני הוא לא בגלל רפורמה משפטית כלשהי, אלא בגלל האיש מאחוריה שנמצא בעמדת ניהול, ושממנו התפתחה תרבות כסת"ח בכל מערכות המדינה.
איפה היה השמאל שנתניהו פירק את מערכת הביטחון בשנים הקודמות? איפה הם היו שקצינים סירבו לו פקודות; שרי ביטחון צחקו עליו; מפקדי חיל אוויר היו בהלם מרמת החובבנות; ששרה נתניהו מינתה ראשי מוסד ושב"כ; הם דיברו על שמפניה ורודה, ועכשיו? על שאלות משפטיות. למען השם, הם כמעט כסילים כמו אנשי הכת.
וזו הסכנה האמיתית - הימין , שבוי בפולחן זהות וניהליזם גלותי, אינו מבין את המצב הביטחוני שביבי הביא אותנו אליו ברפיסותו האינסופית, אך השמאל? בזמן שציון בדרך למפץ שעשוי לחרבה, הם מדברים על אוליגרכיה כדמוקרטיה.
בשלב זה לא ברור איזה צד חי במציאות מדומה יותר, "הימין" שברוב גלותיות סבור כי נתניהו הוא מר ביטחון, או "השמאל-מרכז" שסבור שהביטחון מסוכל בידי הרפורמה המוצעת - ולא בידי נתניהו, עם או בלי רפורמה.
לכן, אם הימין החליט לזרוק את המדינה לפח זבל ההיסטוריה בהכתרת מלך הגלות - נראה כי השמאל החליט לעשות אותו דבר על ידי התמקדות בנושא שולי (הרפורמה) בהשוואה לעצם קיומה של המדינה (ביטחונה) - ולקשור זה בזה בצורה מעוותת ופוליטית.
(ערוץ 14)
ההוכחה הטובה ביותר לכך היא הקמפיין של לפיד לבחירות 2022.
הקמפיין הזניח את הנושא הביטחוני. לא דיבר על ההישגים הביטחוניים של ממשלתו וממשלת בנט.
למה האסטרטגים של השמאל-מרכז רצים עם דגלי להט"ב ואש"ף - ולא מדברים על הישגים אמיתיים?.
הם חושבים שזה יביא להם יותר קולות מהפריפריה?.
למצביעי הימין הפחות משכילים ואוניברסליים לכאורה, אפשר לסלוח על הכשל הקוגנטיבי לחבר רצונות (עוצמה, שלום שגשוג) ומפלגות (הליכוד הציונות הדתית, החרדים)
אך לשמאל-מרכז? אולי זו הצביעות והיעדר היידישקייט ששטפו את השכל.
השמאל-מרכז חייב להתעורר.
להציל אותנו, כי לבקש מהימין ליישב, להתעצם, להגן, ולכבוש - דומה לניסיון לבקש מהגרמנים להיות דמוקרטים.
היישוב, הכיבוש, ההגנה, והעלייה על הקרקע הם דברים הזרים לליכוד, זה עניינים ששייכים רק למפא"י ולמפד"ל.
אז לאנשי השמאל, כולל מפ"מניקים לשעבר, עורו, הבינו, הסכנה מנתניהו היא לא לבג"ץ - היא לישראל - היא לא מדינית ממשלית - היא ביטחונית.
לבסוף, אם השמאל מחדיר גייסות חמישיים מגרמניה כדי להחלישנו - בעוד הימין רק בוכה על כך, ולא מבין שביבי הוא זה אשר מאז 2009 מאפשר את התעצמות התופעה הזאת.
הימין מחדיר חולשה וריקבון למערכות הצבאיות והביטחוניות הניבטות מטה מהדרג המדיני הרופס - בעוד השמאל רק בוכה ולא מבין לא רק שביבי הוא המאפשר זאת, אלא את עצם הבעיה.
כאן לפחות, הימין זיהה את הבעיה אפילו אם לא את הגורם לה.