איני יודע מתי בהיסטוריה היהודית עם ישראל רדף באופן אקטיבי הומוסקסואלים. נשאלת שאלה - האם הסתתרות בארון היא כשלעצמה רדיפה אקטיבית?. אם התשובה היא כן - אזי היתה בעבר רדיפה, ואם לאו - אז לא.
בכל מקרה תלוי איך אתם מגדירים את הדבר - מה שבטוח שריפות על המוקד וסקילות - לא היו.
אך נראה כי עובדה זו לא מעניינת ממש את משתתפי ומארגני מצעד הגאווה, שהפך באחרונה מקרקס צבעוני, למעין אקט פולחני-פוליטי-חילוני המקושט בכל מיני מופעי צד דתיים - ואשר מהווה, בין אם נרצה להודות בכך, ובין אם פוליטיקלי קורקט לומר זאת או לא - מצעד כיבוש של ממש שנעשה בידי צבא מנצח, כוחני, וכל יכול.
נאמר ככה, אם יום ירושלים ומצעד הדגלים שפעם היה יום חג-כלל ישראלי, הפך לנחלת הדתיים, אזי מצעד הגאווה לא רק הפך לטקס כלל-חילוני, הוא הפך לטקס כמעט פולחני חדש - הוא למעשה מעניין את החילונים יותר מיום ירושלים, וטומן בחובו בעיניהם אידאליים נשגבים של ממש.
אם מצעד הדגלים של היהודים מעורר את התנגדות חמאס ובכך גורם לתקשורת הישראלית ולנתניהו לשקשק ולשקול לבטלו, נראה כי כאשר יהודים מוחים על הטקס בעיר בעלת הרוב היהודי דתי, אזי אף אחד לא משקשק, אלא יוצאים למתקפה מילולית נגד אלה שנתפסים כחשוכים בערך כמו חמאס ושיש להילחם בהם כאויבים. ככה זה - הדתיים לא מאיימים עלינו בטילים, וביבי יושב איתם בקואליציה, ונותן להם מזוודות דולרים.
בעצם, הוא נותן גם להם וגם לחמאס, רק שהדתיים לא מוכנים לתקוף את אחיהם, לכן אחיהם מנצלים את החולשה ותוקפים אותם.
צילום ארכיון: יואב דודקביץ'
אכן, לא לחינם המארגנים מתחילם את תיאור המצעד במילה 'כוח' בעודם מכנים אותו "מפגן של כוח, אהבה, וגאווה".
