"אנדרייטד" הוא עוד סיבה לאהוב את סטף קרי, הכדורסלן האמריקאי מליגת ה-NBA

לא דריימונד גרין, לא אנדרה איגודאלה וגם לא קליי תומפסון - החצי השני של קארי מהספלאש-ברדרס - או המאמן שלו סטיב קאר, מקבלים זמן מסך בסרט. גם לא עיתונאים מעוררי באזז, שחקני עבר מפוארים או אפילו היריבים הגדולים של קרי, שיספרו כמה קשה היה לשמור עליו ברגעים האלה ואלה, שהוא זרק עוד זריקה בלתי נשכחת. 

מי כן מקבלים את הבמה היוקרתית? החברים שלו לקבוצה מהשנתיים הראשונות שלו בקולג' הנידח של דייווידסון - אף לא אחד מהם הגיע ל-NBA - וכן המאמן הראשי של המכללה זה שלושה עשרים, מקילופ, יחד עם עוזרי המאמן העוד יותר אנונימיים שלו. יחד עם בני המשפחה שלו, אלה הם גיבורי התהילה של סטף קרי. וזה כל כך מרומם ושובה לב שאחד הכוכבים הגדולים בהיסטוריה של ה-NBA, שחקן שמשתכר 50 מיליון דולר בעונה, בוחר לספר את הסיפור שלו לא באמצעות ה"אני ואני ואני" הכל כך שגור בעידן הסלפי, עם הספה הגדולה באמצע והפאסון שלא נגמר, דוגמת סדרת הדוקו "שאק". קרי לא מספר את הסיפור שלו דרך עצמו אלא דרך החברים שלו לקבוצה, ועושה את זה על מלא, ולא בכאילו. האנשים שהיו שם בשבילו ברגעים שלא רק עיצבו אותו כשחקן הכדורסל שהוא היום - עם לא מעט רגעים של "דלתות מסתובבות", ומה היה קורה אלמלא - אלא כבן אדם.

קרי הוא לא רק הקלעי הגדול בהיסטוריה של ה-NBA ובפער אדיר, הוא אחד השחקנים הבודדים ששינו את האופן שבו משחקים כדורסל - עם הזריקה משלוש שהפכה מזריקה של קלעים מומחים, לזריקה הכי פופולרית במשחק. כזאת שאם שחקן לא מסוגל לקלוע אותה באחוזים סבירים, הוא פשוט לא מסוגל לשחק בכדורסל המודרני. קרי הוא הגורם לכך, אבל אם תראו את הסרט לא בטוח שתבינו עד כמה מדובר בשחקן היסטורי, כזה שהשפיע על המשחק לא פחות מאשר ג'ורדן ומג'יק. מצד אחד זה מקסים, כי צניעות אותנטית היא תכונה שאין כובשת ממנה. ומצד שני, זה מחדד את ההבנה ש"אנדרייטד" הוא לא אחד מאותם סרטי דוקו-ספורט שמסכמים קריירות בראי הזמן. קרי עדיין בשיא כוחו, וגם קריירת ה-NBA שלו, כשרק לפני שנה הוא נבחר לשחקן המצטיין בסדרת הגמר. הסרט הזה הוא רק הפרק הראשון של האגדה.

הסרט נפתח בדוח הסקאוטינג על קרי, שרג'י מילר, בעצמו אחד הקלעים הגדולים בהיסטוריה, מקריא: "הרבה מתחת לסטנדרט של ה-NBA מבחינת כוח מתפרץ ואתלטיות. הוא ממש נמוך בשביל להיות בעמדת הקלעי ב-NBA. אל תסמכו עליו שהוא יוכל להוביל את הקבוצה שלכם. הוא זורק יותר מדי ובפזיזות. הוא לא מסתדר עם הגנות פיזיות. אין לו סיומת מאוד טובה מתחת לסל. הוא צריך להוסיף שרירים לפלג הגוף העליון שלו, אבל נראה שהוא תמיד יהיה רזה". הסרט צולל אל התיכון ואל הילד החלשלוש, שזורק עדיין מגובה המותניים ונראה כטובע בתוך החולצה שלו. אם לברון ג'יימס סומן בתיכון כ"נבחר", כיכב על שער ה"ספורטס אילוסטרייטד" ודילג היישר אל ה-NBA, הדרך של קרי הייתה הרבה פחות טריוויאלית, והוא לא יחסוך שום תחנה וקושי בדרך. כמות ההחטאות, איבודי הכדור ובאופן כללי הפאשלות שקרי והבמאי פיטר ניקס מראים בסרט זה משהו שלא רואים כל יום בסרט שבא לחגוג גדולה של שחקן.

קשה שלא לאהוב את סטף קרי, ואחרי הצפייה ב"אנדרייטד" - על אחת כמה וכמה. נכון, חובבי ה-NBA עלולים לצאת ממנו חסרים: קרי לא מכניס את הצוות אל חדר ההלבשה של הגולדן סטייט ווריירס - לא ברגעי הגאות ולא ברגעי השפל, לא עכשיו ולא בכלל. לא תמצאו פה רכילות פרימיום, גם לא לכלוכים, ואפילו אחיו סת', בעצמו שחקן NBA מצוין, בקושי מקבל שוט אחד לרפואה. מצד שני, בימים שבהם לכל שחקן שלישי יש פודקאסט משלו, זה כל כך מרענן וגם שפוי שקרי ישאיר את סיכום קריירת ה-NBA שלו לעתיד. אבל גם אז, אל תבנו על סנסציות. רק על לב גדול ואישיות חד-פעמית.