לכולם יש מה ללמוד מסרט כמו "הם שיבטו את טיירון"

"הם שיבטו את טיירון" ("They cloned Tyrone"), שעלה לאחרונה בבתי הקולנוע בארה"ב ובסוף השבוע שעבר הגיע גם לנטפליקס, מתיישב בדיוק על המשבצת הזאת, ומכוון לקהל ספציפי - אפרו-אמריקאים. בארה"ב הם אמנם קהל גדול מאוד, אבל בשאר העולם נדמה שהסרט הזה ימצא את דרכו בעיקר לחובבי התרבות השחורה האמריקאית, והכוונה היא לא רק להתלהבות מההופעה של בקואצ'לה, אלא גם הערכה לפוקסי בראון. אז אם אתם בין האנשים האלה, יש לכם טעם טוב – ו"הם שיבטו את טיירון" הוא סרט בשבילכם.למעשה, אפילו שם הסרט עצמו כבר מחבק את קהל היעד. עוד לפני שיצא הטריילר, השם לבדו הספיק לתפוס אותי, מכיוון שהוא מכיל עולם ומלואו. התבנית הלשונית שלו כבר אמורה לזרוק אותנו לעולם רפרנסים של סרטי בלאקספלויטיישן (מיד נסביר במה מדובר), אבל השם גם מכיל בתוכו קריצה לז'אנר המדע הבדיוני שהוא חלק מהותי מהסרט. וישנו גם השם האייקוני טיירון, שהוא רפרנס לשיר של אריקה באדו, נכס צאן ברזל של השחורים האמריקאים - שגם מקבל גרסה חדשה ומדהימה לכבוד הסרט.

בלאקספלויטיישן הוא ז'אנר קולנועי שצמח בארה"ב של שנות ה-70, והביא איתו דיון מורכב שממשיך עד היום. סרטי הז'אנר הציגו סטריאוטיפים אתניים גזעניים לעתים, ומצד שני הם שמו את השחורים במרכז הסיפור, וגם מאחורי המצלמה - עמדה שגם בימינו שמורה בעיקר לגברים לבנים. כך, הז'אנר זכה להערצה מצד הקהל האפרו-אמריקאי, אבל במקביל גם לביקורת, והמתח בין שני הצדדים מעולם לא שכך. ההשפעה התרבותית של סרטי בלאקספלויטיישן מורגשת עד היום: הסרטים המפורסמים ביותר בז'אנר הם "שאפט" ו"פוקסי בראון", שהשפיעו עמוקות על המוזיקה השחורה מאז ועד היום, וגם על יוצרים לבנים - קוונטין טרנטינו, למשל, מציין את הז'אנר כאחד ממקורות ההשראה והרפרנסים שלו.

הרקע הזה הוא לא סתם חפירה, אלא הקשר משמעותי למקם בתוכו את "הם שיבטו את טיירון", שהוא סאטירה על בלאקספלויטיישן בימים של מודעות גבוהה לגזענות וסטריאוטיפים: עכשיו, ליוצרים השחורים יש קצת יותר מרחב מאשר פעם, שבו הם יכולים לדון בנושאים האלה לעומק. העלילה מתמקדת בפונטיין (ג'ון בוייגה, פין מטרילוגיית "מלחמת הכוכבים" העדכנית), יו-יו (טיונה פאריס, דון צ'יימברס מ"מד מן") וסליק (ג'יימי פוקס) - סוחר סמים, עובדת מין וסרסור שמוצאים את עצמם במרכזה של קונספירציה ממשלתית-תאגידית מופרעת במיוחד.

המקצועות של הגיבורים הם כבר עצמם רפרנס מובהק לבלאקספלויטיישן, ובכלל לסטריאוטיפים שמופנים כלפי אוכלוסיות שחורות מוחלשות, ו"הם שיבטו את טיירון" - שנכתב על ידי שני יוצרים, אחד שחור (ג'ואל טיילור) והשני לבן (טוני רטנמאייר) - עושה מטעמים מהסטריאוטיפים האלה. כששלישיית הגיבורים מגלים שבשכונה שלהם מפעילים ניסוי של שליטה במחשבות ובבני אדם, הם מוצאים סממנים לכך במקומות הכי "שחורים" - בקרמים להחלקת שיער, בכנסייה ובמסעדת עוף מטוגן.

קשה מאוד להוסיף פרטי עלילה מבלי לספיילר את כל הסרט, אבל אפשר לומר ש"הם שיבטו את טיירון" הוא בן דוד של "תברח". גם כאן השימוש בז'אנרים קולנועיים ספציפיים ומזוהים היטב (במקרה הזה בלאקספלויטיישן ומדע בדיוני, במקרה של "תברח" אימה ומותחן פסיכולוגי) הוא לא רק כלי בידורי, אלא דרך לדון ברעיונות חברתיים מורכבים, ובעיקר ביחסים בין שחורים ללבנים בארה"ב. אם "תברח" עוסק במשאלה הסמויה של לבנים להפוך לשחורים, שנובעת מפטישיזציה למראה החיצוני שלהם והיכולות האתלטיות, "הם שיבטו את טיירון" עוסק במשאלה ההפוכה - הרצון של שחורים לקבל יחס זהה ללבנים, בעיקר במקרים של תגובה לפשיעה והענקת טיפול רפואי. הנתונים לא משקרים - בכל מה שנוגע לטיפול רפואי בארה"ב, לשחורים יש סיכוי גבוה בהרבה למות מאשר ללבנים.

"הם שיבטו את טיירון" הוא סרט שאפתני עם עלילה מטורללת וכמות רפרנסים מסחררת. הוא מנסה לפרק רעיונות חברתיים רבים - גזענות, פילוג תרבותי ופוליטי בארה"ב, שחיתות תאגידית ואינטרסים קפיטליסטיים/ממשלתיים להנציח דיכוי של אוכלוסיות מוחלשות. בנוסף לזה, הוא גם קומדיית אקשן תזזיתית. בהתחשב בכל הדברים האלה שהסרט לקח על עצמו, לא מפתיע שהוא הולך לאיבוד לפעמים. התסריט לא מספיק מהודק, ההתחלה של הסרט איטית על גבול המשעממת וישנם טוויסטים שצריך לעצור ולחשוב עליהם כדי להבין אותם לעומק. אבל לצד המגרעות האלה, אפשר למצוא כאן מסע כיפי וביקורת שנונה על יחסי גזע עם טוויסט מאוד לא צפוי ומעורר מחשבה שמגיע לקראת סוף הסרט. ג'יימי פוקס חמוד כהרגלו, אבל אלה דווקא בוייגה ופאריס שמחזיקים את הסרט, וגם קיפר סאת'רלנד קופץ להופעה לא רעה בתור הנבל הלבן.