הוא מועמד לאוסקר הזר, והוא ללא ספק הסרט הכי מרגש שתראו הקיץ

"חיים שלמים", שמסומן כבר עכשיו כאחד הסרטים הבולטים במרוץ הקרוב לאוסקר, הוא אחד הסרטים היפים ביותר שנראו בשנים האחרונות שעניינו הגירה וזהות גלותית. הוא מציע ריבוי נרטיבי עם חוויית ההגירה ונזילותה של הזהות הגלותית האסיאתית-אמריקאית. מדובר על סרטה הראשון של המחזאית-במאית ממוצא קוריאני, סלין סונג והוא מבוסס במידה רבה על סיפור חייה של סונג, שבגיל 12 היגרה עם הוריה, שניהם אמנים, מדרום קוריאה לקנדה.

לאחר הפתיחה, הסרט 24 שנים לאחור, לסיאול, שם אנו פוגשים בילד וילדה שניצנים ראשונים של אהבה נרקמים ביניהם. עינה של הילדה, נא יונג, צרה בבן כיתתה הא סונג שהדיח אותה לראשונה ממעמדה כתלמידה המצטיינת. בהמשך גם מתברר לנו שהיא, אחותה והוריה עתידים לעזוב בקרוב את המדינה ולהגר לקנדה. כאשר הוריה שואלים אותה אם כבר בחרה לעצמה שם "אמריקאי", נא יונג עונה שבחרה בשם הכה-איבסני, נורה, וליתר דיוק - נורה מון. הבחירה הלא מודעת, לכאורה, שלה בשמה של גיבורת מחזהו של הנריק איבסן הנורווגי "בית הבובות" כמובן שאינה מקרית.

מכאן קופץ הסרט 12 שנה קדימה. נורה היא עתה, בגילומה של גרטה לי, מחזאית מתחילה שעזבה את קנדה וחיה בניו יורק. לילה אחד, בשיטוטיה בפייסבוק, היא מוצאת הודעה שהשאיר לה הילד מעברה, עתה בחור צעיר שעדיין מתגורר בסיאול (תאו יו). השניים מתחילים לתקשר ביניהם באמצעות סקייפ, אבל הקשר המחודש אינו מחזיק מעמד. בבית הארחה המיועד לסופרים נורה פוגשת בארתור (ג'ון מגארו), סופר בתחילת דרכו, ואילו הא סונג עובר לשנחאי שם הוא פוגש בצעירה מקומית שתהפוך לבת זוגו. תריסר שנים מאוחר יותר, בהווה של הסרט, הא סונג מבשר לנורה שבכוונתו להגיע לניו יורק. הוא נפרד מחברתו הסינית, ואילו היא וארתור נשואים (בעיקר מטעמי גרין קארד), מתפרנסים בקושי וחיים בדירה קטנה. האם הם מאושרים יחד? האם זה מה שנורה חלמה עליו? מי שמכירים את כתיבתו של איבסן ואת "בית הבובות" בפרט יודעים שחיי הנישואים אינם אלא החמצה אחת גדולה.

הא סונג מייצג עבור נורה לא רק את עברה - לא ברור אם זהו נושא הכתיבה הספרותית שלה, או שהיא זנחה את העבר הזה, את הזהות האותנטית שלה, לטובת כתיבה "אמריקאית" יותר - אלא גם את האובדן הכרוך בעזיבה את המולדת, את השפה. באחת השיחות ביניהם אומר לה ארתור שהיא מדברת בשנתה בקוריאנית, ושהוא היה רוצה לדעת מה היא אומרת אז. הסרט מציג את השפה הקוריאנית כביטוי מלנכולי - לעזיבת המולדת והגעגוע אליה, ולהיעדר היכולת של נורה להפוך באמת לאמריקאית. נוכחותו המחודשת של הא סונג בחייה של נורה במהלך ביקורו הקצר בניו יורק רק מדגישה את המלנכוליה הזו, ואת ההכרה שאי אפשר באמת לרכוש זהות אחרת.

"חיים שלמים" אינו מציע אפשרות לתיקון. התחושה במהלכו היא שהדמויות מצויות במעין לימבו, ושאף לא אחת מהן עתידה לחיות באמת חיים מושלמים. יש משהו כמעט עוין באופן שבו אמריקה מוצגת בסרטה של סונג. סצנה אחת ספציפית שמתרחשת בעמדת ביקורת דרכונים בשדה התעופה של ניו יורק ממחישה זאת. זה לא בדיוק סרט על החיים שאנו בוחרים לחיות, או על החיים שיכולנו לחיות אותם. זה גם לא בדיוק סרט על החיים שיועדו לנו בעבר, בגלגולים קודמים. כמו זוכה האוסקר אשתקד, גם הסרט הזה עוסק במציאויות אלטרנטיביות, אבל להבדיל מהסרט ההוא לא מאפשר לגיבורה האסייתית-אמריקאית שלו לממש אותן. המציאויות האלה הן משהו שהמבנה הנרטיבי של הסרט הנע אחורה וקדימה בזמן מותיר בגדר כמיהה. זהו סרט יפהפה ומרגש על געגוע לזהות שהייתה ואיננה עוד.