"טירה רדופה": הסרט בהשראת מתקן בדיסנילנד מציג כישלון מוחץ

"מגדל האימה" היה יריית הפתיחה. ניסיון ראשון ונשכח ליצור סרט בהשראת מתקן בדיסנילנד. זה היה ב–1997 ומאז הסרט נעדר. דיסני העלימה אותו כאילו לא היה. "שודדי הקאריביים" היה ניסיון מוצלח פי כמה שהניב לפי שעה חמישה סרטים, ארבעה מיליארד דולרים וג'ק ספארו אחד. מאז נראה כי פרנסי התאגיד הופכים כל מתקן בפארק בחיפוש אחר מקפצה לסרט הבא. 

הטירה הרדופה הוא אחד המתקנים הוותיקים ביותר בפארקים של דיסני, שהעבודה עליו החלה בימי האב המייסד. וולט דיסני היה מעורב בעיצוב המתקן לפארק בקליפורניה בראשית שנות ה–60, אך לא זכה לראותו פועל בחייו. המתקן הושק באוגוסט 1969. למעשה, דיסני כבר יצרה סרט בהשראתו לפני 20 שנים, בכיכובו של אדי מרפי, אך הסרט כשל בעיני צופים, מבקרים ומעריצי דיסני. בדיסני כנראה חשבו שהקהל הספיק לשכוח או להדחיק, ועכשיו הם מנסים את מזלם שוב.

עלילת הסרט החדש מתרחשת בניו אורלינס ומתמקדת בבן (לקית סטנפילד), אסטרופיזיקאי שזנח את מקצועו ונהפך למדריך תיירים. את זמנו הפנוי הוא מבלה במרמור כללי כזה, שבא לידי ביטוי במגוון רחב של ייצוגים סטריאוטיפים להלך הרוח: אדישות, עייפות, בית מבולגן ועוד. כשמופיע בדירתו כומר המזדהה בשם האב קנט (אוון ווילסון), בן מנסה לגרש אותו. הכומר מתעקש ומסביר כי מחקרו בפיזיקה עשוי להיות רלוונטי למטפיזיקה. בן לא מאמין לכומר שהמצאתו יכולה לתעד רוחות רפאים, אבל הוא אדיש, עייף וזקוק לכסף. אז למה לא.

כך מגיעים בן והכומר לאחוזה שנראית כאילו נבנתה על ידי עבדים. שם ממתינים להם הדיירים החדשים שקנו את המבנה במטרה להפוך אותו למלון קטן. גבי (רוסריו דוסון) היא אמא חד הורית שמגדלת את בנה בן התשע טרוויס (צ'ייס דילון) בנסיבות שאין צורך לפרט לגביהן. אחרי הביקור הקצר באחוזה בן חוזר לביתו ומפיק שני לקחים חשובים לגבי האחוזה: יש שם רוחות רפאים, ומי שנכנס לבית יהיה רדוף לנצח 

בלית ברירה בן חוזר לאחוזה בניסיון להבין איך לגרש אותם. לחבורה יש נטייה להתרחב מסצנה לסצנה, בדומה לאופן שבו בן גויס, כשעוד ועוד דמויות נדרשות לקחת חלק במאמץ גירוש השדים. כך מצטרפת המתקשרת עם המתים הארייט (טיפאני האדיש), פרופסור המתמחה במשהו איזוטרי ולא קשור עד שיתגלה כרלוונטי בהמשך (דני דה ויטו) והראש של ג'יימי לי קרטיס בתוך צנצנצת, שלא קיבל ממש תפקיד מלבד לאפשר לצופים לתהות: יכול להיות שזה הראש של ג'יימי לי קרטיס בתוך צנצנצת?

מרגע שנאספה מאסה קריטית של גיבורים בטירה הרדופה, הסרט מאבד כל כיוון. התסריט של קייטי דיפולד מכני וחורק, כמו מתקן בפארק שעשועים מיושן מדי. הנרטיב מזגזג בצורה מתישה בין קומדיה לאימה. לפרקים נראה כי ההשראה היא מסדרות משטרה, עם תעלומת רצח מדממת ומזעזעת שמספקת לטירה קצת רקע. ואולם במחצית השנייה שלל הסרט הנרטיב נזנח לגמרי ומזכיר בעיקר את המתקן בפארק. העלילה הופכת משנית לטובת אפקטים מקושקשים במיוחד ומפגן פיקסלים מבלבל. 

הבמאי ג'סטין סימיין נחשב עד היום להבטחה גדולה בזכות סרטו, שאותו עיבד גם לסדרה, "אנשים לבנים יקרים". ואולם, כניסתו לפס הייצור ההוליוודי לא עושה עמו חסד. הסרט הזה לא מבטא את יכולותיו בשום צורה. טביעת האצבע התאגידית של דיסני גדולה מדי, ועולה הרושם כי הכוח המניע והיוצר מאחורי הסרט אינו במאי, תסריטאית או קולנועים בכלל, אלא מחלקת שיווק הפארקים של דיסני, שדאגה לשתול שלל מחוות למעריצי המתקן. 

כפי שאפשר לצפות מהפקה של דיסני, קומדיית האימה אינה באמת מציעה אימה, אלא חותרת לגרסה קצת מרוככת לילדים. ואכן, נקודת המוצא של טירה רדופה מעודנת במהרה כשמבינים שיש רוחות טובות ולא בהכרח מאיימות. עם זאת, בדומה למתקן עצמו, יש ניסיונות של סימיין להבהיל את הצופים ולהקפיץ אותם מהכסא.

הניסיון השני של דיסני ליצור סרט בהשראת "טירה רדופה" הוא שוב כישלון חרוץ. זה סרט רע בכל קנה מידה אפשרי. נראה כי הראשונים להבין זאת הם כל המעורבים בו — במאי, תסריטאית, שחקנים — כולם נראים חסרי עניין בתפקיד שהם מגלמים. זה כמובן לא כולל את דני דה ויטו, שלא יודע איך להיות אדיש.