כמו טום בריידי ומייקל ג'ורדן - דונלד טראמפ מתכנן נקמה

מקריאת הכותרות בתקשורת הממסדית אודות הפיאסקו המשפטי בו מעורב עד צוואר הנשיא ה-45 אפשר היה להאמין כי מבול החקירות, המעצרים, הצווים, ויתר הפרוצדורות הקשיחות המאפיינים את הבירוקרטיה המשפטית והמשטרתית באמריקה, לצד הסיקור ההיסטרי המלווה כל התפתחות - היו כבר אמורים לייצר מועמד רפובליקני מותש, המפוחד מאימת הדין, והמרושש מהוצאות משפטיות.

בפועל הדבר ההפוך קורה, בלי שהדבר זוכה לסיקור ראוי בתקשורת שברובה עוינת אותו ואת חסידיו, נראה כי במבחן האמפירי והסטטיסטי, ככל שתוקפים את הנשיא לשעבר - דווקא לעג, הומור, בוז, ויצר נקם חסר התחשבות כלפי אויביו החדשים-ישנים, הולכים ומאפיינים את אסטרטגיית הנאומים שלו.

חסידיו? הם נהנים ממופעי סטנד-אפ בני שעה ורבע המתובלים בזעם קדוש ההולך ונערם עם כל תיק שנוסף לרפרטואר.

אדרבא, טראמפ לא נראה כאדם הירא מאימת הדין, אלא כאדם המוכן לזמן כל מאבק עתידי, ולהפכו לקרקע רטורית בו יגן על חפותו, זאת דווקא על רקע ספקולציות כי הוא עשוי להיות הנשיא הראשון המתמודד מאחורי סורג ובריח, נבחר - ולאחר מכן חונן עצמו לחופשי.

"הם רודפים אותי, כי אני מגן עליכם, הם רוצים לשלוט עליכם, לכן המרדף הוא נגדי, כי אני האיש אשר מונע זאת מהם, ברגע שיורידו אותי הם יתקפו אתכם. אך לא אתן להם לעשות את זה... אנחנו נפיל את הדיפ-סטייט", הבטיח לתומכיו במדינת ניו המפשייר לפני כשבועיים.

הדברים מתכתבים היטב עם תפיסתו של טראמפ את רצון העם האמריקאי. שכן מבחינת דעת הקהל והסקרים נראה כי טראמפ מבין היטב את הנפש האמריקאית, וזה כולל את הדמוקרטים, לאחר שסקר של ניוזוויק מהשבוע הראה כי מרבית המצביעים הדמוקרטים סבורים כי כתבי האישום נגדו מהווים "התערבות לא הוגנת בבחירות".

מבחינת הרפובליקנים? אין מה לדבר, כפי שסיפר השבוע בראיון ששבר את האינטרנט וזכה ל-260 מיליון צפיות אצל טאקר קרלסון ב-X (טוויטר לשעבר):

"מיד אחרי כתב אישום חדש אני מיד הולך ובודק את הסקרים, רואה שאני מזנק - זה מקל על ההתמודדות עם המצב", הודה.

בשורה התחתונה? טראמפ והתנועה בראשיתו רק הולכים ומתחזקים - או כמו שאומרים אצל היהודים - "כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ".

אדרבא, העצרות ההמוניות באיווה ובניו המפשייר מפוצצות, כמות התרומות לקמפיין שוברת-שיאים, מלבד פוקס-ניוז שממשיכה עם יחסי האהבה-שנאה, כ-95% מהתקשורת השמרנית בצידו - והבייס? באקסטזה לקראת 2024.

ומה לגבי ההחלטה לדלג על הדיבייט הקדם-נשיאותי של מפלגתו? ובכן, ישנם פרשנים שהכריזו עליו דוקא כמנצח השקט באותו ערב רב התקוטטויות ורעש במילווקי.

במקביל, יריבו הפוליטי העיקרי, הנשיא ג'ו ביידן, אפוף בעשן טיוח חקירות מס ההכנסה הממוקדות בפעילות החשודה של הבן הראשון האנטר בסין, אוקראינה, רוסיה, רומניה ואזרבייז'ן.

סימני השאלה סביב הטיוח במסדרונות ה-IRS רק הולכים ומתגברים, על רקע אי-סדרים ותגובה חשודה למדי של משרד המשפטים הפדרלי והמקומי בדלוואר בטיפול בפרשה של המשפחה הראשונה.

החשש של הדמוקרטים? שמבול החשדות היוצא מוועדות החקירה הקונגרסיאליות (בראשות הרפובליקנים) יביאו למסה קריטית שתגרום להתפוררות דמוקרטית ברגעי הקלאץ' של 2024.

בכל זאת, מי יודע איזה עוד לכלוך שומרים הרפובליקנים בכיס לקראת אוקטובר 2024?.

טראמפ בינתיים מגיב לסיטואציה בצורה המזכירה ספורטאי-על, באמצעות חיווט ''הגן הלוחם והנוקם'' להשגת הכרעה נגד יריביו אותם הוא מכנה בשמות משפילים.

הטראש-טוק הבלתי נגמר נגד תובעיו ויריביו מעיד על יצר לחימה ונקמה בלתי-מרוסן הקיים גם אצל דמויות הנחשבות "פסיכיות" או 'אולטרה-תחרותיות' בעיני היסטוריונים של הספורט האמריקאי.

טראמפ כטום בריידי:

כולם מכירים את הרגלי ההימורים ותחרויות הפינג פונג של מייקל ג'ורדן וטום בריידי שפשוט לא סבלו את תחושת ההפסד גם בדברים הפעוטים והמגוחכים ביותר לכאורה.

קארל מלון נהג לספר כי במשחק מול נבחרת פוארטו ריקו באולימפיאדת 1992, ג'ורגן ביקש בחדר ההלבשה לפני המשחק - "תקשיבו, הרכז שלהם דיבר נגדי בעיתון - תנו לי לשמור אותו".

גם כשהיריבה החובבנית פיגרה בכ-45 נקודות, ג'ורדן נצמד באמוק לרכז היריב, בסוף המשחק התעמת עם השחקן החצי-מקצועי - "בחיים אל תזכיר את השם המ$# שלי בפה שלך!".

לאחר הניצחון, "הסתכלנו אחד על השני, וחשבנו לעצמנו - הבן אדם הזה פסיכופת אמיתי", אמר מלון.

אכן, ישנה סיבה מדוע ג'ורדן וגם טום ברידיי נחשבים ל-GOAT's בכדורסל ובפוטבול. הם מייצגים לא רק את שנאת ההפסד, אלא גם את שנאת המקום ה-2, את האנדרדוג שמגיע לפסגה, ושמחפש נקמה צודקת, זועמת - ומתוקה.

יש משהו אמריקאי מכך?.

בריידי (מעריץ של טראמפ) תמיד רצה להוכיח כי נעשה לו עוול כשנבחר במקום ה-199 בדראפט, וג'ורדן לא שכח את כאב הניפוי מסגל נבחרת התיכון (אגב, את המקום הפסיד לאחיו הבכור).

הקריירה של השניים מלאה ברגעים הוליוודיים, ותיאטרליים בהם גיבורי מחזה עומדים ברגעי האמת עם הגב אל הקיר - בעודם מצויירים כשילוב פרדוקסלי של אנדרדוגים ופייבוריטים.

מול הפרשנים המספידים, הסיכויים הקלושים, עם התחרותיות בדמם, ועם הזיכרונות הטראומטיים והכואבים של חוסר ההערכה או הצדק שחוו - הם תמיד מביטים במוטיבציה אינסופית למטרה.

וטראמפ שבכל הזדמנות מדבר על "הקרב הגדול", מבקש להכין את עשרות המיליונים שחולקים את הרגשות האנדרדוג האלה, והקיפוח ההולך וגובר לניצחון קולקטיבי מתוך ביטחון עצמי של פייבוריט.

במידה מסוימת הוא מבקש קאמבק.

אצל ג'ורדן היה זה אחרי ששב מפרישה וכבר נדמה שהמשחק "ברח ממנו" ועבר לדור הצעיר (סיאטל הגדולה של שון קמפ וגארי פייטון, או אורלנדו הקסומה של שאקיל ופני הארדווי), אצל בריידי הפרשנים כבר קראו לו לפרוש ב-2015 בגיל 36, בלי להבין שהוא יזכה בעוד כמה טבעות סופרבול, כדי להפוך לגדול מכולם.

כמוהם, גם טראמפ אחרי ההפסד ב-2020 - מנתב לא רק את הטראומה, אלא גם את המלח שזורים על פצעיו הפרשנים, הספקנים, והמבקרים - לבניית אסטרטגיית קאמבק-ניצחון.

מלימונים ללימונדה:

נכון, יש שיאמרו שמדובר בהתקרבנות אסטרטגית שנועדה להכניס כספי תורמים, אחרים יאמרו שמדובר במציאות של התגייסות האמריקאים "הנשכחים והעזובים" לצידו, בין כך ובין כך, כרגע, קמפיין המרצ'נדייז האחרון סביב צילום המעצר המפורסם שלו בג'ורג'יה שהפך לחולצה רשמית של הקמפיין, רק מדגיש את המוכנות להוציא מעוקץ דבש.

את האנרגיה השלילית של הממסד כנגדו הוא מפנה באגרסיביות למי שהכתיר כיריביי העם האמריקאי - "הדיפ סטייט".

והאסטרטגיה, משתלמת.

נקודת המפנה היתה הפשיטה במאר-א-לאגו, לפני שנה בדיוק, באוגוסט 2022 - צריך לזכור, טראמפ עמד אז למול בעיות אובייקטיביות.

עורכי דין שבעבר עמדו לצידו סירבו לפתע לייצגו. המשפחה החלה להתרחק בהופעות פומביות מהקמפיין של הפטריארך. התזרימים לקמפיין הואט. ואפילו הניו יורק פוסט ופוקס ניוז הנאמנות בעבר בחרו להמר על דה-סנטיס במחשבה שהאריה הזקן הוא איש האתמול.

אמנם הסקרים במפלגה עדיין עמדו אז לטובתו, וגם אהבת מעמד הפועלים, אך עד הפשיטה ההיסטורית, היתה תכונה ותחושה כי בקרוב המסיבה תיגמר - ומישהו חדש יירש את מקומו.

במקביל, הממסד הרפובליקני הסתער על טראמפ והטיח בו אשמה למספר הפסדים משמעותיים בבחירות האמצע של 2022.

אך מאז, נראה כי דווקא עם כל הגשת כתב אישום, ועם כל פיאסקו ניהולי של הממשל הדמוקרטי, מעמדו רק הלך והתחזק. ובעוד הפרשנים מדברים על 'האיש הכתום והרע', הציבור מוצא את הדברים כפאתטיים וטראגיים, ומתרגם זאת לתמיכה היסטרית.

כמו ג'ורדן שאיבד את אביו ופרש, בריידי שהוספד וסולק מניו-אינגלנד, גם כאן, טראמפ נושא על כתפיו לא רק אהדה עצומה של רבים שרואים בו כגדול הנשיאים בהיסטוריה האמריקאית, או לפחות כאחד הגדולים שבהם, אלא גם את תחושת האנדרדוג, חוסר הצדק, ואי ההערכה של הכישרון והגאונות שלו - אלה, בצד אהדת ההמון - מהווים שילוב מנצח במינון הנכון - למעשה, זהו שילוב בלתי עציר בספורט ובפוליטיקה..

רק בשבוע שעבר כאשר דה-סנטיס הגיע לאיווה לבקר ביריד הבחירות הוא התקבל בקריאות We want Trump משפילות.

התחזיות התבדו. העם רוצה את הפייבוריט של האנדרדוגים.

נכון לשלהי קיץ 2023 הפופולריות בשיא היסטורי, והוא משקיף על יריביו במפלגה הרפובליקנת מגובה פער של 54 אחוז מדהימים על פני מספר 2 במפלגה.

בסקרים הארציים הוא בתיקו עם נטייה להובלה על פני הנשיא הנוכחי.

בינתיים הוא גם הספיק לחסל את סיכוייו של רון דה סנטיס לחלוטין כשבאחרונה שמועות על פרישתו מהמרוץ הולכות ונפוצות.

טראמפ לא הולך לוותר, הוא מחכה למשחק מספר 7 שלו. לסופרבול הבא.

הוא מוכן לתקוף כל מהלך של יריביו מתוך הבטחה שהפעם לא יעבדו עליו.

גם אם לדעתו - מנסים להפוך כנגדו שוב את חוקי המשחק ולגנוב ממנו ומהעם שלו את הניצחון.