"וואן פיס" נוצרה על ידי אמן המנגה היפני אייצ'ירו אודה ב-1997 ועובדה לאנימה שנתיים לאחר מכן. כיום מונה האנימה יותר מאלף פרקים, בעוד המנגה ממשיכה לשבור שיאי מכירות ברחבי העולם. עם זה נטפליקס החליטה להתמודד, וגם לשפוך בהתאם: בתקציב משוער של כ-18 מיליון דולר לפרק, הגרסה הטלוויזיונית החדשה של "וואן פיס" היא אחת ההפקות היקרות ביותר אי פעם.
סביר שההימור הפסיכי הזה מבוסס על רוחבו האדיר של בסיס המעריצים העולמי, אבל הוא בקלות גם עלול להיות זה שיטביע את ספינת הפאר (אגב, מדובר בסדרה על פיראטים, אז הוציאו את המשקפת וצפו עוד מטאפורות ימיות באופק). למעשה, אחרי צפייה בארבעה פרקים מתוך השמונה, נראה שגורלה של "וואן פיס" הנטפליקסית ומאות המיליונים שלה תלוי כמעט לחלוטין בדעתם של צופי האנימה וקוראי המנגה, כי למען האמת, קשה לחשוב על סיבה טובה לצפות בה אם לא בשביל לראות דמויות אהובות וסיפורים מוכרים לראשונה בגרסה דו-מימדית.
בכל זאת, לטובת מי שמתכוונים להגיע טבולה ראסה לאירוע הזה: הסדרה עוקבת אחר הרפתקאותיהם המסועפות של צוות הפיראטים המכונים "כובעי הקש" בדרך למציאת האוצר הגדול שנקרא "וואן פיס" ויהפוך את המוצא אותו למלך הפיראטים. ובכן, ספוילר שאפשר לזרוק כאן בוודאות מוחלטת גם בלי לקרוא או לראות שניה מאלפי הפרקים המקוריים: האוצר האמיתי הוא החברים שאספנו בדרך.
הקלישאה הזאת מאוד מדויקת כאן, וכמותה עוד רבות. "וואן פיס" היא סדרת הרפתקאות נאיבית, חמודה וילדותית, שופעת מחוות מוגזמות ומסקנות שטוחות. במנגה ואנימה, אלה תכונות קלאסיות ואינהרנטיות לפורמט הייחודי. בלייב אקשן, ובעולם שיש בו סדרות כמו "האחרונים מבינינו", "בית הדרקון" או אפילו "ארקיין" של אותה נטפליקס - לא נותר אלא להצטער בשביל ענקית הסטרימינג על שהסדרה עולה דווקא ביום שבו נגמר החופש הגדול. איזו טעות אסטרטגית.
על האקשן הכי טוב בסדרה אחראי הסייף המהולל רורונואה זורו, בגילומו של מקניו מדה, והוא גם מושא הקראשים המתבקש. הבעיה היא שאפילו את שני החמודים האלה כבר אי אפשר לראות בשלב מסוים, היות שהפרקים אורכים שעה. לא 45 דקות, לא 50 דקות. שעה, לפעמים שעה ושבע דקות. איך זה חוקי בכלל? איך זה הגיוני לסדרה מהסוג הזה? למה לא לפרוש את העונה על פני 12 פרקים ולהפוך את הצפייה בה למעט קלילה יותר, כפי שכל כך מתבקש מאופייה.
