הנה מה שלא ידעתם שאתם צריכים לחג - שבעה דיסקים בעטיפה חגיגית. לפני עשור, ובטח שניים, קופסאות דיסקים חגיגיות היו הדבר: המתנה המושלמת שחובבי מוזיקה מסורים ביקשו לעצמם בעונות החגים, בעלויות לא קטנות. חברות התקליטים דאגו לארוז מחדש שירים מוכרים וידועים בתוספת קטעים נדירים ולשווק אותם תחת כותרות מפוצצות. המעריצים, לפחות הוותיקים ובעלי האמצעים, הסתערו וקנו.
היום מאזינים דרך שירותי הסטרימינג, בלי שמץ מהחגיגיות והחשיבות המוזיאונית משהו שנדפה מהקופסאות הישנות. ולכן יש משהו מרשים בפרויקט שיצא בתחילת הקיץ הנוכחי – אוסף ענק ובו 146 שירים גנוזים, רובם ככולם גרסאות הדגמה (דמו), שהקליטו כותבי שירים צעירים בחברת הסול הדרומית האגדית סטאקס, במרוצת שנות השישים. ההקלטות הללו, שנאספו תחת הכותרת Written in Their Soul, נועדו במקור להדגמה לזמרים. חלק מהשירים, בגרסאות המלוטשות יותר, נהפכו ללהיטים גדולים בארצות הברית; אחרים נשכחו מיד. אבל איש כמעט לא שמע עד היום את הגרסאות הנשכחות הללו, שנאספו יחד לראשונה השנה.
סטאקס היא סיפור הצלחה וכישלון אמריקאי מפורסם. החברה העצמאית הוקמה בממפיס, טנסי, ב-1957 והתחרתה עם מוטאון, המקבילה הצפונית מדטרויט, על הדומיננטיות בשוק הרית'ם אנד בלוז והסול. אלא שבניגוד למוטאון, שהוקמה ונשלטה בידי שחורים (המייסד, ברי גורדי), סטאקס הוקמה בידי צמד לבנים בדרום הגזעני, ג'ים סטיוארט ואסטל אקסטון, אח ואחות (שם החברה הוא הלחמה של שמות המשפחה שלהם). השניים הקימו את האולפן שלהם בתוך בית קולנוע ישן ונטוש, באמצע שכונת עוני שחורה, מה שריתק אליהם את מאגר הכישרונות העצום בעיר. אז עדיין ננקטה בממפיס הפרדה גזעית נוקשה, שנאכפה לא פעם באלימות.
בזמן שהגזענות השתוללה בחוץ, בתוך האולפנים עבדו שחורים ולבנים זה לצד זה, תוך אפליה מינימלית במונחי הדרום באותו זמן. בחזית הבניין הוקמה חנות תקליטים קטנה, שבה אקסטון השמיעה את ההקלטות לבני הנוער מהשכונה, כמעין קבוצת מיקוד מוזיקלית. בתוך כמה שנים הוקלטו בבניין להיטים של אוטיס רדינג, סאם ודייב, אייזק הייז, בוקר טי והאם-ג'יז ועוד עשרות להקות, זמרים וזמרות. מוטאון התגאתה בהיותה "הצליל של אמריקה הצעירה", אבל דווקא סטאקס, למרות הבעלות הלבנה והמעורבות הגדולה של מוזיקאים לבנים בכתיבת השירים ובנגינה, יצרה סאונד דרומי מחוספס, שבעיני רבים נחשב גם אותנטי יותר.
רק מעטים מהכוכבים הגדולים מפציעים באוסף הזה. רדינג האגדי, שמת בגיל 26 בתאונת מטוס, לא כאן. גם לא הייז. הבמה נתפסת בידי כותבי השירים, הגיבורים שלא שרו עליהם וכמעט לא שרו בעצמם. הרשימה הזו כוללת שמות מוכרים בעיקר לחובבי סול מסורים, כמו אדי פלויד, הסטייפל סינגרס וקארלה תומס, לצד מחברים כמעט אלמונים כמו הומר בנקס, דיני פארקר ובטי קראצ'ר. הנשים הכותבות, שהקלטת כל שיר היתה כרוכה במאבק מבחינתן בשנים ההן, מצטיינות במיוחד. במקרים רבים גבר כתב עבור זמרת ואישה כתבה עבור זמר, אבל בהקלטות שנועדו להדגמה בלבד לא נעשה מאמץ לשינוי מגדרי תואם בטקסט. כך אפשר לשמוע גרסה בקול בס גברי ללהיט האחרון של סטאקס, "אישה לאישה" של שירלי בראון, חצי ראפ, חצי שיר סול, שהוקלט ב-1975 ונשמע כמו שיחת טלפון בין אישה למאהבת של בן זוגה.
סטאקס היתה סמל של יצירתיות ואקסצנטריות דרומית, עד שהדברים השתנו ב-1968, בעיקר בהמשך לתקרית שאירעה ממש בשכונה, במוטל לוריין המפורסם בממפיס, מרחק קילומטר וחצי לערך מהאולפנים. לילה אחד באפריל של אותה שנה נרצח שם המנהיג השחור מרטין לותר קינג, שהחברה הוציאה אלבומי נאומים שלו והיה מיודד עם רבים מאמניה, בידי אסיר נמלט שהיה גם גזען לבן.
הגטו של ממפיס, כמו עשרות גטאות ברחבי אמריקה, בער והאירועים יצרו קרע בין העובדים השחורים ללבנים. בהמשך נכנס אל בל, עובד שחור בחברה, לשותפות עם האח והאחות. לבל היו תוכניות שאפתניות, אבל ההצלחה האמנותית הגדולה שהוביל לוותה בהסתבכות עסקית שהובילה לנפילה. החברה פשטה את הרגל ונסגרה חודשים לאחר צאת השיר של בראון.
שתי מסקנות מרכזיות עולות בהאזנות חוזרות לאוסף הנרחב והנהדר הזה. ראשית, בשנות החמישים והשישים, במיוחד בדרום ארה"ב, התקיים מפגש יוצא דופן של תרבות שחורה ולבנה, ששתיהן נחשבו אז ל"נמוכות", בקהילות העניות. צעירים וצעירות, שחורים ולבנים, שמעו אז גוספל וקאנטרי, בלוז וג'ז, וספגו השפעות הדדיות, למרות החומות הגזעיות שהמבוגרים ניסו בתוקף לשמר. ושנית, התקופה הזו הותירה אחריה עושר מוזיקלי עצום. רוב המוזיקה שמוכרת לנו כיום מאותן שנים היא זו שזכתה להצלחה מסחרית יחסית, הושמעה בתחנות רדיו בתכיפות רבה ונשארה בזיכרון הקולקטיבי.
אבל מדובר רק בקצה הקרחון. מתחתיו, בשכבות העמוקות, הבלתי נראות ובלתי נשמעות, מסתתרות עוד כמויות עצומות של מוזיקה, שאיש כמעט לא שמע אותה מאז. זה לא אומר שאי שם נשכחו עוד ביטלס, או הסתתרה עוד אריתה פרנקלין, אבל המון איכות ומקוריות נשארו מכוסות – ורק פה ושם נחשפות תודות למאמצים ההרואיים של חובבי מוזיקה בודדים. התפוצצות האינטרנט לפני שלושה עשורים ושירותי הסטרימינג כיום מאפשרים יותר נגישות לאוצרות הללו. ועדיין, סביר להניח שרובם אבדו לנצח.
