"הכי גרועים": כשהילדים הבעייתיים מגיעים לקדמת הבמה

כל סרט שבו מככבים שחקנים־ילדים מעלה שאלות אתיות על ההפקה. גם בעידן של חשיפה מגיל צעיר ברשתות החברתיות, ובמיוחד בחברה שבה הורים דוחפים את הצאצאים אל קדמת הבמה. ראוי לתהות על תהליך הליהוק, העבודה עם הקטינים על סט הצילומים, ואף ליווי בתום העבודה על הסרט והחזרה לשגרה. בסרט הצרפתי "הכי גרועים" עולות כל התהיות אך במסגרת הבטוחה של עלילה בדויה ולא עשייה תיעודית. הסרט החל את דרכו בפסטיבל קאן 2022, שם זכה בפרס הראשי של מסגרת "מבט מסוים".

מבנה העלילה של הסרט עשוי להישמע דוקומנטרי, לכן חשוב להבהיר שוב שהכל מתוסרט ומפוקח. בפתיחה, כמה ילדים וילדות נראים באודישנים שמקיים במאי בלגי (יוהאן הלדנברג, "קריסת המעגל השבור"). הקולנוען הפלמי מנסה לאתר שחקנים ושחקניות מבין ילדי שכונת פיקאסו, בעיר בולון־סור־מר שבצפון צרפת. גם בתוך הסביבה הנחשלת הוא מחפש את הילדים הבעייתיים או הבאים מרקע קשה. או כפי שמנסחת זו אחת הנבחנות הצעירות, נראה שהוא בוחר את "הכי גרועים" ומכאן שם היצירה. מתוך הנבחנים והנבחרים בולטים שניים: לילי (מאלורי ואנק), נערה שסובלת תדיר מהקנטות עקב שמועות על היותה פעילה מינית ומתאבלת על מות אחיה הקטן; ראיין (טימאו מאהו), ילדון עם קשיי ריכוז ולמידה שמכה ילדים המתגרים בו. בסרט שבתוך הסרט הם אמורים לגלם אח ואחות. הנעשה בחייהם הפרטיים משפיע על הצילומים, ולהיפך.

הבמאיות, ליז אקוקה ורומאן גרה, נפגשו כמלהקות בפרויקט לאיתור כישרונות צעירים בצפון צרפת. מתוך החוויה נולד סרט קצר משותף שלהן, Chasse royale (ציד מלכותי), וכעת הן מרחיבות את העיסוק בנושא בעלילה הנמשכת מעבר לשלב הליהוק. הידיעה כי יצירתן אינה תיעודית מנטרלת את החרדה לגורל המשתתפים ומאפשרת להעריך כפליים את הופעות המשחק של הילדים ובני הנוער, משום שכאשר מצלמה אחת כבה אחרת בעצם נותרת לפעול. הרובד הנוסף אינו מקשה על הבנת העלילה אלא רק מעשיר את הדיון. גם אם היוצרות מעדיפות רק להעלות נקודת מוצא ולא תמיד עוקבות אחריהן עד מיצוי.

בשביל בני התשחורת החוויה מספקת נקודת מבט חדשה על העולם וגם שינוי סטטוס חברתי. לא רק הזדמנות כלכלית למשפחתם, אלא גם אפשרות לעבד רגשית חוויות חיים דרך אמנות המשחק. תהילה היא גם אפשרות, אבל הסרט של אקוקה וגרה מתמקד בצדדים המורכבים יותר, כולל השליליים. ראיין נע בין התפרצויות געשיות וחוסר יכולת להביע את עצמו כראוי, מסע ארוך שהוא צריך לעבור עד שליטה עצמית. לילי נהנית מתשומת הלב על סט הצילומים ומפתחת עניין באחד מאנשי הצוות, המבוגר ממנה בהרבה, אבל בחזרה בעולמה שלה תשומת הלב השלילית מחריפה — ההקנטות והשמועות סביבה רק מתחזקות. תהליך התבגרות מסוג אחר חווה נערה שלישית, מייליס (מלינה ונדרפלאנק), המתגלה כחדת אבחנה בנעשה סביבה אבל לא תמיד בקשר לעצמה ולזהותה הקווירית המתגבשת.

גם דמות הבמאי חווה התבגרות, מאוחרת אמנם. מגלם אותו בחן מחשיד השחקן היחיד בסרט שאולי תזהו מעבודותיו הקודמות, בהן "אשתו של שומר גן החיות". הלדנברג משוחח עם שחקניו הצעירים בגובה העיניים, מעט בוסרי בעצמו בהוראות הבימוי, ולומד להבין כי בכל יצירת אמנות אנושית התוצאות בלתי צפויות. הביטוי "במילים שלך" חוזר בכל מיני וריאציות בסרט, בעיקר סביב טבעיות השימוש בשפה המדוברת לעומת המלאכותיות של הקולנוע. בעוד היבט מטא־קולנועי, לא לחינם דמות הבמאי ממוצא בלגי, אבל לא מהסיבות המחרידות. בשנתיים האחרונות הגיעו למסכים בזה אחר זה "קירבה" ו"מגרש משחקים", שני סרטים זוכי פרסים תוצרת בלגיה המובלים בידי שחקנים־ילדים יוצאים מן הכלל. האם ההופעות הללו נבעו מהדרכה ושיתוף פעולה או חולצו בדרכים מניפולטיביות? זו מחשבה מטרידה שאמורה לצוץ בסיום כל צפייה בסרט מסוג זה.

נושא אחר שעולה לדיון בסרט עצמו, כחלק מהדיאלוג, הוא ניצול אוכלוסייה מוחלשת למטרות הון סימבולי. זה קורה בין היתר כאשר צוות הצילום מואשם כי הגיע מבחוץ, מלא שיפוטיות כלפי המקומיים, מתוך כוונה להציגם לראווה כדי לגרוף פרסים על חשבון הצגתם כאומללים. "הכי גרועים" בהחלט התכבד בפרסים ולמרות הצפת הביקורת הזאת ושילובה בעלילה, הסרט אינו חף מייצוגים סטריאוטיפיים. למשל חיבור בין עוני והיפ־הופ, שילוב מאולץ מעט של הומור, או עצם בחירת ילדים בהירי עור ועיניים לתפקידים הראשיים. 

אבל מבט בוחן יותר יגלה כי לפחות מבחינת הדור הצעיר החוויה היתה מעצבת: ראיין מצליח להתבטא בסיום בעוד לילי מתאהבת בקולנוע ורוצה להמשיך לשחק בסרטים, מה שאכן קרה לשחקנית המגלמת אותה. מקרה קלאסי של האמנות מחקה את המציאות שמחקה את האמנות, וגם הוכחה שכישרון אפשר למצוא בכל מקום. לא רק אצל בנים ובנות של קולנוענים או בערים הגדולות.