במרכז העלילה עומד פינושה (חיימה ואדל) שאינו מעוניין עוד לחיות, כערפד או בכלל. הוא הפסיק ללגום דם, מה שגורם להזדקנותו, אבל גל רציחות מסתורי ברחבי המדינה מוביל את חמשת ילדיו הבוגרים להסיק שהוא עדיין משחר לטרף. הם ממהרים אל האי שבו מסתתר השליט לשעבר, יחד עם אשתו האנושית לוסיה (גלוריה מונצ'מייר) ומשרתם הנאמן (אלפרדו קסטרו). הכינוס המשפחתי מידרדר לחלוקת רכוש מבחינת הצאצאים, שלא עבדו יום בחייהם ומעוניינים לשמר את הסטטוס. הצרה היא ששנותיו של "הרוזן" ומצבו הבריאותי השכיחו ממנו לכאורה את ההון שגנב בעמל רב ואת דרכי הגישה המפותלות אל מקומות המסתור. כדי לעשות סדר בניירות מזומנת אל המקום רואת חשבון צרפתייה (פאולה לוצ'סינגר), אך משפחת פינושה אינה יודעת את זהותה האמיתית — נזירה שעברה הכשרה כקוטלת ערפדים.
פבלו לראין הוא הבמאי המוביל בקולנוע הצ'יליאני העכשווי, שכבר עסק בעבר של מדינתו בין היתר בסרט שהקנה לו הכרה בינלאומית — "לא" על משאל העם בצ'ילה שסיים את כהונת פינושה. אבל הז'אנר שבו מתמחה הבמאי בשלב הנוכחי של הקריירה הוא ביוגרפיות לא קונבנציונליות: "ספנסר" על הנסיכה דיאנה, שהביאו מועמדויות לאוסקר לשחקניות נטלי פורטמן וקריסטן סטיוארט, בהתאמה. בין לבין יצר את "נרודה", על המשורר הנרדף בן ארצו, עדיין סרטו הטוב ביותר. לראין נהנה לאתגר את גבולות הז׳אנר הקולנועי השחוק של סיפור חיים, ולכן אין מתאים ממנו לכתוב ולביים סאטירה פוליטית על חייו של מנהיג החונטה שאימלל את ארצו בשנות ה–70 וה–80.
באופן הולם, הפרס שבו זכה "הרוזן" בתחרות הראשית של פסטיבל ונציה הוענק לתסריט של לראין ושותפו הקבוע לכתיבה מחוץ להוליווד, המחזאי גיירמו קלדרון ("אמה", "המועדון"). הכותבים לא הסתפקו במיצוי המטאפורה של עריץ כערפד, ולמעשה ניכר כי מבחינתם זה מובן מאליו ולא אחת מן ההברקות של הסרט. גם בניית החוקיות המיתית של הערפדיוּת מועברת לקהל כבדרך אגב ותוך קידום העלילה: ההתנזרות מדם כמקור להזדקנות והיחלשות, החשיפה לשמש שאינה מזיקה (אם ל"דמדומים" מותר אז מדוע לו לסרט זה), אבל גם יתד עץ לתוך הלב שפירושה יהיה סופו של כל ערפד.
סיבה נוספת לא לוותר על מסך גדול היא מלאכת הצילום של אד לכמן ("קרול"), בשחור־לבן גותי. מבעד לעדשתו, הנופים מכוסי הערפל והחללים המפוארים אך מוזנחים ניבטים כמתוך אגדה אפלה, מהדהדים מפלצות מהקולנוע האירופי האילם: "נוספרטו" של מורנאו, "ומפיר" של דרייר. האחרון צף בזיכרון גם בזכות דמיון חזותי לסרט אחר שלו, "הפסיון של ז'אן ד'ארק". משהו במראה של לוכסינגר, המגלמת את הנזירה הקטלנית, מזכיר את ז'אן דארק שגילמה רנה ג'ין פלקונטי אצל דרייר. התספורת שלה ובחירות תאורה וקומפוזיציה מאותתות על המחווה. דמותה משתלבת בעיסוק החוזר של הסרט במהפכה הצרפתית כאידיאל שאפשר לפרש באופן שגוי וצמא דם, ומעניק לה הילה של גיבורת עם מול נבל מיתי.
בהתחשב במספר המדינות המנוהלות כעת בידי עריצים, אולי העתיד יהיה מלא בסרטים כמו "הרוזן", המגחיכים את מושא הביקורת שלהם דווקא תוך הגברת אפקט הזעזוע. אם כי קשה לנחש מהיכן תגיע ההשראה הישראלית לסיפור על רודן מזדקן ועייף, בבית מלא מזכרות אחרי שנות שחיתות ארוכות, שרעייתו מרובת שיגעונות מנהלת את העניינים מאחורי הקלעים ובניו בטלנים פרזיטים. למרבה ההקלה, יש סרטים בדיוניים שיכולים לדמיין סיפורים פרועים כאלה על מקומות רחוקים.
