"הרוזן": סאטירה מבריקה על המנהיג שאימלל את צ'ילה

שלח

הרשמה לקבלת הניוזלטר היומי ועדכונים חשובים

Phone

שלח

By submitting this form and signing up for texts, you consent to receive news notification text messages from HebrewNews.com at the number provided, including messages sent by autodialer. Consent is not a condition of purchase. Msg & data rates may apply. Msg frequency varies. Unsubscribe at any time by replying STOP. Text HELP for help. Privacy Policy & Terms Of Use

פבלו לראין הוא הבמאי המוביל בקולנוע הצ'יליאני העכשווי, שכבר עסק בעבר של מדינתו בין היתר בסרט שהקנה לו הכרה בינלאומית — "לא" על משאל העם בצ'ילה שסיים את כהונת פינושה. אבל הז'אנר שבו מתמחה הבמאי בשלב הנוכחי של הקריירה הוא ביוגרפיות לא קונבנציונליות: "ספנסר" על הנסיכה דיאנה, שהביאו מועמדויות לאוסקר לשחקניות נטלי פורטמן וקריסטן סטיוארט, בהתאמה. בין לבין יצר את "נרודה", על המשורר הנרדף בן ארצו, עדיין סרטו הטוב ביותר. לראין נהנה לאתגר את גבולות הז׳אנר הקולנועי השחוק של סיפור חיים, ולכן אין מתאים ממנו לכתוב ולביים סאטירה פוליטית על חייו של מנהיג החונטה שאימלל את ארצו בשנות ה–70 וה–80.

באופן הולם, הפרס שבו זכה "הרוזן" בתחרות הראשית של פסטיבל ונציה הוענק לתסריט של לראין ושותפו הקבוע לכתיבה מחוץ להוליווד, המחזאי גיירמו קלדרון ("אמה", "המועדון"). הכותבים לא הסתפקו במיצוי המטאפורה של עריץ כערפד, ולמעשה ניכר כי מבחינתם זה מובן מאליו ולא אחת מן ההברקות של הסרט. גם בניית החוקיות המיתית של הערפדיוּת מועברת לקהל כבדרך אגב ותוך קידום העלילה: ההתנזרות מדם כמקור להזדקנות והיחלשות, החשיפה לשמש שאינה מזיקה (אם ל"דמדומים" מותר אז מדוע לו לסרט זה), אבל גם יתד עץ לתוך הלב שפירושה יהיה סופו של כל ערפד.

סיבה נוספת לא לוותר על מסך גדול היא מלאכת הצילום של אד לכמן ("קרול"), בשחור־לבן גותי. מבעד לעדשתו, הנופים מכוסי הערפל והחללים המפוארים אך מוזנחים ניבטים כמתוך אגדה אפלה, מהדהדים מפלצות מהקולנוע האירופי האילם: "נוספרטו" של מורנאו, "ומפיר" של דרייר. האחרון צף בזיכרון גם בזכות דמיון חזותי לסרט אחר שלו, "הפסיון של ז'אן ד'ארק". משהו במראה של לוכסינגר, המגלמת את הנזירה הקטלנית, מזכיר את ז'אן דארק שגילמה רנה ג'ין פלקונטי אצל דרייר. התספורת שלה ובחירות תאורה וקומפוזיציה מאותתות על המחווה. דמותה משתלבת בעיסוק החוזר של הסרט במהפכה הצרפתית כאידיאל שאפשר לפרש באופן שגוי וצמא דם, ומעניק לה הילה של גיבורת עם מול נבל מיתי.

בהתחשב במספר המדינות המנוהלות כעת בידי עריצים, אולי העתיד יהיה מלא בסרטים כמו "הרוזן", המגחיכים את מושא הביקורת שלהם דווקא תוך הגברת אפקט הזעזוע. אם כי קשה לנחש מהיכן תגיע ההשראה הישראלית לסיפור על רודן מזדקן ועייף, בבית מלא מזכרות אחרי שנות שחיתות ארוכות, שרעייתו מרובת שיגעונות מנהלת את העניינים מאחורי הקלעים ובניו בטלנים פרזיטים. למרבה ההקלה, יש סרטים בדיוניים שיכולים לדמיין סיפורים פרועים כאלה על מקומות רחוקים.