המושג "דוגמנית" עבר אבולוציה עם השנים: מ"קולב אנושי" שמתייחסים אליו יותר כמו חפץ לתצוגה מאשר כאדם, עד למובילות דעה ונשים שידועות בזכות עצמן, ולא רק בזכות הבגד שעל גופן. התהליך אמנם לקח שנים, ולא ניתן לייחס אותו רק לאישה אחת, אבל בהחלט יש הסכמה כוללת לגבי אבן דרך חשובה בתהליך. ונקודת המפנה המשמעותית הזאת קרתה בתחילת שנות ה-90, כשחמש דוגמניות השתלטו על הזירה והגדירו מחדש את משמעות המונח "דוגמנית על".
לינדה אוונג'ליסטה, סינדי קרופורד, כריסטי טרלינגטון, נעמי קמפבל וטטיאנה פטיץ ז"ל לא הסתפקו רק בלהיראות, הן רצו ודרשו גם להישמע - ולקרוא תיגר על המהות של מקצוע הדוגמנות. הן הפכו לסופרסטארז בינלאומיות, בקנה מידה שטרם היה כמותו בעולם, וחתמו על חוזים יוקרתיים ושמנים ברמה חסרת תקדים. הציטוט המפורסם (והשנוי במחלוקת) שנאמר על ידי אוונג'ליסטה - "אני לא קמה מהמיטה בשביל פחות מ-10,000 דולר ליום" - נשאר עד היום העדות המובהקת ביותר לרמת הפופולריות שלהן (ולרמת הניתוק שלהן שהתלוותה להצלחה האדירה).
כעת, סדרה דוקומנטרית חדשה של אפל TV פלוס מנסה להתחקות אחר אותה נקודה בזמן, ועושה זאת באמצעות הנשים עצמן. "הסופר מודלס" ("The Super Models") מחולקת לארבעה פרקים: הלוק, התהילה, הכוח והמורשת, ובמהלכם ארבע הדוגמניות שנותרו בחיים יושבות מול המצלמה ומספרות את סיפוריהן הייחודיים, ביחד ולחוד.
"הסופר מודלס" מתמקדת בסיפור האישי של כל אחת מהארבע, ובסיפור שלהן כקולגות וחברות. ולצד הראיונות עם הדוגמניות עצמן, התראיינו לסדרה דמויות מפתח רבות ומוכרות בתעשיית האופנה: דונטלה ורסצ'ה, ויויאן ווסטווד ז"ל (שהספיקה להתראיין לפני מותה בסוף השנה שעברה), מארק ג'ייקובס, אייזק מזרחי, דונה קארן - ובהחלטה קצת שנויה במחלוקת גם הוציאו מהבוידעם את ג'ון גליאנו, שהפך לפרסונה נון-גרטה לאחר התבטאויות אנטישמיות, ונעלם בצדק מהרדאר בשנים האחרונות. דמות בולטת נוספת שמתראיינת בדוקו, ושלא מעולם האופנה, הוא הבמאי דיוויד פינצ'ר - שביים את הקליפ של ג'ורג' מייקל לשיר "Freedom! '90", שבו השתתפו כל חמש הדוגמניות. הקליפ הפך לסנסציה, ותרם משמעותית למעמד הסלבריטאי שהדוגמניות זכו לו.
מלבד הסיפור האישי והדרך להצלחה של כל אחת מהן, "הסופר מודלס" מספקת הצצה לאחורי הקלעים של תעשיית האופנה - כולל צדדיה החיוביים יותר, שבאים לידי ביטוי בקשרים ייחודיים שנרקמו בין הדוגמניות לבין מעצבי האופנה והצלמים; לצד הצדדים החיוביים פחות, כמו הטרדות מיניות, גזענות ויחס משפיל מצד סוכנים וגורמים אחרים בתעשייה. הסדרה מצליחה להעביר את המהות של מה שהפך אותן לאיקונות, ולזקק את אותם רגעים מכוננים שתרמו ליציאתן ממסלול הדוגמנות החוצה אל העולם הגדול.
כדאי לציין שלארבע הדוגמניות יש קרדיט של מפיקות בפועל בסדרה, דבר שעשויות להיות לו השלכות חיוביות וגם שליליות. מצד אחד, הן שלטו על הנרטיב - וכאשר מדובר בסיפורים על חייהן, מן הראוי שתהיה להן שליטה עליהם. מנגד, זה גם אפשר להן לסנן תכנים שעשויים להציג אותן באור שלילי. כך קרה עם סוגיית ההתפרצויות האלימות של נעמי קמפבל, שלא פעם ולא פעמיים הפגינה אלימות כלפי עובדים שלה, אך זה מצוין באופן קצרצר במיוחד בסדרה. וכשזה המצב, "הסופר מודלס" היא סדרה מעניינת ובינג' מהיר ומהנה לכל מי שמתעניין באופנה ובתרבות הפופ, ורוצה לשמוע את סיפורן של הנשים האייקוניות האלו מנקודת מבטן. אבל מי שמחפש ערך מוסף, או מבט קצת מעמיק וביקורתי יותר על תעשיית האופנה, לא ימצא אותם כאן.
