דיזינגוף 2023: לפני שיהיו פה אלמנות ויתומים - כך יוצאים מהפלונטר

במרפסת שמעל כיכר דיזינגוף, מעל המזרקה שבנה יעקב אגם, יושב משכיל-ליברלי משועשע, הזועם על "הפלישה".

כמשכיל (אולי רקע יהודי אמריקאי?) ובן תרבות, הוא זוכר שהליברליות שלו מיוסדת על חופש דת ומצפון אישי, וממש לא על ניקוי הפרהסיה מתפילות.

הוא נחמץ למראה תפילת ההמונים, אך יודע כי ליברליות אינה מעניקה לשופט את השוט להמציא זכות-אדם מקבילה הנפגעת לכאורה מפרקטיקת הפולחן הלא-כפייתית של חברי דת כלשהי.

המשכיל יודע - ביהמ"ש שאוסר על תפילה כאן, מפגין ש'אוכף' את פס"ד הזה - שניהם, צודקים ככל שיהיו - אנטי-ליברלים ומפרי זכויות אדם.

בינתיים למטה, יהודי אמוני השקוע בתפילתו בכיכר, גם הוא אינו שונה מידידנו השולף סיגריה במרפסת.

גם הוא למד את המסכת השנייה על הממשל המדיני של ג'ון לוק זיע"א, גם הוא יודע - ש"הדתה" היא זכות אדם בסיסית בפרהסיה.

בינתיים, בין שאכטה לשאכטה נכנס חבר חילוני ושואל - "ואם בעיר בעלת מיעוט חילוני (ירושלים), ירצו מצעד גאווה?"

המשכיל משיב - ש"יאובטח בפרהסיה".

אכן - אלה חוקי המשחק לבינתיים - לטוב ולרע. זה מה יש כרגע.

אבל מתחת להתנצחות המשפטית-חוקית-פוליטית, יש רגשות חילונים פגועים ומלאי כעס.

חשופים ורגישים בהרבה מכל דקדקנות פילוסופית.

ועכשיו הגיע הזמן לדבר עליהם לפני שיהיה מאוחר מדי.

 

שבוע אחורה, זוכרים את הרב לוינשטיין?.

ניסו לסלקו אז מהעיר.

כמה קיצונים התחפשו לליטאים המגרשים מהשטעטעל את תלמידי הבעש"ט. נו, הפעם זה רק משום שהרב מתנגד לאורח חיים הומוסקסואלי, ולגיוס נשים.

בסדר, אולי גם אני - ויש מצב שאני בכלל הליברל שעישן הרגע סיגריה במרפסת...

בכל מקרה, הרב לוינשטיין, זכותו לחשוב כרצונו, וזכות האחרים להתנגד לו. 

אך האמת היא, שעושקי התפילה בציבור, לא התנגדו לרב לוינשטיין, כמו שהם לא התנגדו למתפללים שבאו להתפלל - הם התנגדו לסמכות בשמה הם דיברו - לאל.

שאלת הסמכות - וביטויה בחיינו הציבוריים, אינה רק חוקית, משפטית, או מוסרית, אלא היא סוציולוגית, והיא מייצרת רגשות קשים עליהם יש לתת הדין.

היא שאלה הטומנת בחובה צורך להכיר בעובדת טבע לא נעימה במיוחד, גם עבורי אולי - והיא שהעם היהודי לא מיוסד על מסורת מצעדי גאווה, אלא דווקא על מסורת תפילות לאותו אל.

יש מהות היסטורית-תרבותית שבלעדיה אין מדינת ישראל שאמש ביקשו לרמוס את זכויות האזרח בגללה.

במקרה שלנו ההיסטוריה-התרבותית הזו היא גם האל - שבלעדיו, אין זכויות אדם, כי אין עם-אל שישמרו על זכויות האדם שלו בישראל.

מאז מלחמת התרבות שהחלה אחרי מלחמת יוה"כ, לא רצינו לדבר על כך שאנחנו זקוקים אחד לשני.

שאנחנו משלימים אחד את השני.

מה שאמרו לחילוני בתל אביב, ולדתי בירושלים, זה ''תנשוך שפתיים''.

עד שהגיע שופט עלוב והחליט שיש אנשים שלא צריך לנשוך בשבילם שפתיים.

אני כחילוני מודה - לא יקום ולא יהיה. 

אתמול זה קהלת, מחר זה ראש יהודי, בפועל - זה אלוהים שמתנגדים לו בפרהסיה, וכהיסטוריון זה לא נראה לי טוב בעין.

הקיצוניים לא רק מתנגדים לאל כסמכות, הם בעיקר מתנגדים לזכות האדם לדבר בשם סמכות זאת במרחב הציבורי - שום מילה על צביון ואופי לא יקשטו אמת זאת.

בתל אביב ראינו ליברליזם ברמה אפריקאית - המתחבא מאחורי העדפות מיניות וסיסמאות חצי-אפויות. 

ראינו קתולים הנואשים להגביל את פולחן זולתם - ואם זו התחמושת של החילונים, בטווח הארוך, הם הולכים להפסיד הכל.

אך האמת הישראלית כואבת יותר - ועמוקה יותר, וזו הנקודה של המאמר הזה. 

האמת הישראלית קשה וכואבת להבנה יותר מכל טקסט ליברלי/דתי. 

האמת היא ששטחים תמורת שלום היה סיפור דמוגרפי נגד האלוהים של הערבים שבא להרוג אותנו, שכדי להרגיע את זעמו המטורף אנו מוסרים לו כמנחה את שטחי אבותנו.

ושההפיכה השיפוטית היא סיפור דמוגרפי נגד דתיים שנועד להשאיר אותם בתוך הרבנות, ושאנו גם מוכנים למסור להם את דת אבותנו ברבנות רק שיעזבו אותנו.

בין לבין לא עצרנו, מלבד מעטים כמאיר אריאל, או קובי אוז, לעשות חשבון נפש עם עצמנו על זכותנו ומורשתנו היהודית.

בתוך הפחד להביט פנימה למסורת אבותנו, פה ושם, התחילו תלמידי מוחמד הגויים, ותלמידי משה היהודים, לזכות ליחס דומה בעיננו.

כשלפעמים תלמידי מוחמד זכו אף להתפלל בהפרדה ליד חוף מנטה ריי בתל אביב, ועל תלמידי משה זה נאסר.

אסרנו זאת כי כעסנו.

כי אנחנו חילונים כועסים ומפוחדים.

כועסים על תלמידי משה אחינו, יותר מאשר תלמידי מוחמד שונאינו. ומפוחדים מהיהדות שלנו.

אך אהבה ושנאה הם קרובים מאוד אחד לשני. במקום לראות את עצמנו כיהודים בזולתנו, התחלנו לפחד כי הפסקנו לראות את הדוסים כבני אדם - התחלנו לראות אותם כזרים. כשדים.

כיהודים סוג ב' עם יהדות סוג ג'.

והם? יכול להיות שלהם יש תסביך עליונות משלהם, ואידאולוגיה מטורפת או קנאית משלהם ודרך להשתמש בליברליזם כנגד החילונים בכלל !

אבל הם לפחות היו בוגרים מספיק לעשות חשבון נפש ולבוא אלינו מתוך אהבת ישראל מאז ההתנתקות.

הם בחרו באהבת ישראל! ואנחנו? האם בחרנו באהבת החופש שאיננו מבינים, (כי מיעוט של חילונים בישראל מבין מהו ליברליזם), או באהבת ישראל?.

האם בכלל ניסינו לאחד ביניהם? לגשר עליהם? להיות מתונים בדין?

וזאת משום שהסבים שלנו הורישו לנו מערכת חינוך וצבא בלי יהדות - אין לנו ווקטור בכלל להתייחס לדתיים.

יש לנו מערכת שבה יש לנו המון כוח, אבל חוסר יכולת לדבר למחנה המשותף הלאומי והאמוני הרחב ביותר שבבסיס הפרוייקט הציוני.

והאמת היא שבמערכות האלה מזה 70 שנה מתקיימת הדרה משמעותית של הדת היהודית כפי שציין כבר ישעיהו ליבוביץ'.

וכדי לפתור את הפלונטר הזה חייבים קודם כל להודות בשורת העובדות האלה, ולא להתנהל כמו קורבנות של הדתיים!

החילונים צריכים להיות כנים עם ההיסטוריה הישראלית ועם עצמם ועם ההגמוניה שיש לנו כאן על השפה, החוק, הכסף, הנשק, והמשפט.

ובעיה נוספת היא, שמלבד דגלי גאווה ופולחן מוזר מאוד של צבא רב-מגדרי, לחילונים אין עדיין הגדרה פוזיטיבית לחילוניות היהודית שלהם מלבד לסגוד למגילת העצמאות.

חייבים להודות, אם אנחנו החילונים נצא למלחמת אחים עם התחמושת הדלילה הזו - אנחנו נפסיד בענק!.

ראשית כל עלינו לרפא את הכעס, לתהות איך בעלי הכוח הפכו לבעלי הכעס?. ולהבין שמה שאנחנו מפחדים ממנו, יהרוס אותנו אם לא נתמודד עימו בצורה רצינית.

אולי אנו כועסים על מסורת שאיננו מכירים, ומפחדים ממי שמביא לנו אותה ברחוב הישראלי.

ואנו לא באמת כועסים על סבא וסבתא שלא דפקו מספיק את הדתיים בפינה, או שהתפשרו איתם יותר מדי, אלא על כך שלא איפשרו לנו לייצר שפה משותפת עם הדת שלנו שבלעדיה אין יהדות שבלעדיה אין מדינה.

ובתוך כך, צריך לזכור, הדתיים והמסורתיים מאמינים בחילונים יותר מאשר להיפך. 

וזאת למרות שהחוקים, השפה, התרבות, האמנות, הספרות, כולן מערכות שהחילונים בלבד בעלי זכות עליהן.

זה אומר שיש תקווה.

כי גם מול הנדסת מערכות שמדירה אפשרות לדבר בשם חוקי ומנהגי הדת, שבה הצבא, משרד החינוך, האקדמיה, והפרהסיה מזמן אינם יהודים, אלה שהוכו הכי חזק מוכנים לדבר באמונה.

אז אם הם מדברים באמונה, אנחנו חייבים לדבר בזכויות אדם בסיסיות לפולחן!

הדרך לצאת מהפלונטר הזה היא בשיחה - שיחה על גבולות הגורל, על הפרהסיה, על הייעוד, וגם הודאה היסטורית של כל מחנה בחולשתו, ובטעויותיו.

לא נסכים על הכל, אבל לא ייתכן שהאמת/האל שמו אותנו כאן להיכנע או להכניע בלבד.

הליברליזם הקלאסי מאפשר לנו מסגרת שיח מודרנית. תורת ישראל מאפשרת לנו מסגרת שיח קיומית.

זאת השיחה, אבל כדי לנהל אותה החילונים צריכים להתחיל להבין מהו ליברליזם לא פחות משהדתיים מבינים מהי דת.

בינתיים נראה שצד אחד רחוק יותר משניהם.

כולנו יודעים פסק הדין נגד הפרדה מגדרית, לא שווה התייחסות, אף ליברל משכיל לא יציית לו.

הוא קשקוש של שופט עליון מפינה נידחת במזרח אירופה שצריך עזרה.

היא מאמץ למנוע מאנשים חופש פולחן בשל מצוקה אינטלקטואלית סוציולוגית. 

אם לא נפתור את המצוקה האינטלקטואלית והסוציולוגית של המחנה החילוני, דם יישפך כאן ברחובות.

כי כמו שאמר א.ב יהושע, "היהודים מסוגלים לשגע עמים", ונראה שהיהודים מתחילים לשגע את הישראלים.

הישראלים צריך לזכור - אם הגרמנים, היוונים, האיטלקים, והבריטים הפסידו ליהודים.

גם הם יפסידו.

יש פה סיכוי, בואו לא נפספס אותו.