"חיי אהבה": כדי ליהנות ממנו צריך להתמסר לחוסר ההגיון
"חיי אהבה" הוא סרט עדין ויפה שעוסק באובדן נוראי. למרות שהוא דורש סובלנות בגלל מהלכים לא סבירים של התסריט והדמויות, השלם עולה על סך חלקיו ומצדיק את המסע
10.05.2023 19:00
מערכת היברו ניוז
סרטו של הבמאי היפני קוג'י פוקאדה מתחיל ממקום של טוב ושמחה. טאיקו בת ה–34 (פומינו קימורה) מארגנת מסיבה לכבוד קייטה בנה בן השש שזכה באליפות אותלו. אביו של טאיקו נטש אותם לפני ארבע שנים אך בינתיים טאיקו התחתנה עם ג'ירו (קנטו נגאיאמה) הצעיר ממנה והם חיים כמשפחה מאושרת למרות שאביו של ג'ירו מתקשה לקבל אותה. כך אנו נחשפים ליצירה עדינה, מוארת ונעימה, שבה רוב האנשים נחמדים זה לזה ואף שההתארגנות למסיבה מוציאה החוצה גם את המתחים שבמשפחה, הם נפתרים בצורה מהירה וטובת לב.
הרשמה לקבלת הניוזלטר היומי ועדכונים חשובים
Phone
במובן זה הסרט תואם את הציפיות המקובלות מסרטים יפנים במערב. הוא מעלה תחושות של פשטות ואיפוק עם רגשות עמוקים אך עדינים. המצלמה שומרת על מרחק ומתארת את היחסים בין הדמויות לפי איך שהן עומדות או יושבות והקצב האיטי מאפשר להרהר ביופי המינימליסטי של החיים ולשים לב לפרטים השונים בתמונה. לאחר כ–20 דקות, כמו בלוח המשחק — האור מתחלף בחושך והשמחה נעלמת מהסרט. קייטה הקטן מת בתאונה פתאומית ומאותו הרגע למעשה הסיפור מתחיל: "חיי אהבה" הנו סרט על האופן שבו טאיקו וג'ירו מתמודדים עם מות בנה של טאיקו. כיצד העצב והכאב שבאובדן משפיעים על כל אחד בנפרד ועל שניהם יחד, וכיצד אם בכלל ניתן לגבור על האסון הנוראי.
בעקבות מות בנה, חוזר אל חייה של טאיקו פארק (אטום סונדה), בעלה הראשון ואביו הביולוגי של קייטו. פארק הנו גבר ממוצא קוריאני, חירש אילם שחי ברחובות ומנותק מהסביבה. טאיקו עובדת סוציאלית ולוקחת על עצמה לעזור לבעלה לשעבר, אך זוהי לא רק חמלה אלא אינטרס אישי — היא גם זקוקה לקירבתו כסוג של פיצוי על אובדן בנם. ג'ירו מנסה להבין את תהליכי השכול שאשתו צריכה לעבור, אך כמובן מאותגר על ידי הקשר בינה לבין פארק, בייחוד כי הם חולקים תקשורת אינטימית דרך שפת הסימנים הקוריאנית, ופארק ממלא אצלה חֶסֶר שהוא לא יכול.
אם כך, "חיי אהבה" מתחיל בשמחה, צונח עמוק אל תוך עצב ואז מחפש את דרכו חזרה למקום טוב יותר. המסע הרגשי שהסרט יוצר נראה לעתים לא הגיוני. הדמויות יפעלו בצורות מפתיעות ולא לחלוטין מקובלות, אך כל מי שעבר בחיים התאבלות על אדם או על קשר, יוכל לזהות את עצמו במעשים האלה. שכן, יש את מה שהגיוני לעשות, ויש את מה שהנפש זקוקה לו כדי לנחם את עצמה. והסרט יודע להתבונן בצורה יפה בדברים שהנפש זקוקה להם.
לעתים, מה שנראה כטעויות של התסריט מתגלה כטעויות של הדמויות בדרכן לריפוי, אך במקרים אחרים חלק מהבחירות העלילתיות של פוקאדה באמת בעייתיות מבחינת האמינות שלהן. למשל, לא מובן למה פארק למד לקרוא ולכתוב בשפה היפנית אך לא למד את שפת הסימנים שלה. מדובר בפתרון עלילתי נוח כדי לתאר את הניתוק החברתי של פארק, אך הוא לא מספיק מעוגן בהגיון של אדם קוריאני שחי והקים משפחה ביפן. באותו האופן כל מיני מהלכים בתסריט קורים ללא הסבר ומכשולים מסתדרים בצורה קלה למדי ולא תמיד סבירה. וזוהי החולשה העיקרית של הסרט, שכן נראה שהבמאי העדיף לסדר את העולם הסיפורי כך שיאפשר לו להתמקד בתהליכים הרגשיים של הדמויות.
במבחן התוצאה הסיפור החלש מפריע לחוויה, אך לטעמי לא פוגע בה לחלוטין. הסרט דורש מאיתנו הסתגלות בעת הצפייה ולהשהות את אי האמון קצת יותר מן הרגיל אם רוצים ליהנות ממה שיש לסרט להציע. "סיפור אהבה" הוא מקרה מעניין שבו סרט עובד דווקא כי סך חלקיו טובים מהשלם — כל סצינה וסצינה בסרט מבוימת בדיוק, ברגישות ובחכמה, גם אם רצף הסצינות קצת תלוש מבחינת ההיגיון. והמהלך העלילתי מוביל לסוף חזק ומפתיע בעוצמתו, אשר מצדיק את המסע הקולנועי ונותן לו ערך.
אחד האלמנטים שמקנים לסרט את כוחו הרגשי הוא המודעות של פוקאסו לתפיסה היפנית של מונו נו אווארה — "החמלה שבדברים" שקיימת בחפצים ובחללים. לאורך הסרט אנו ניחשף למרחבים ריקים של הבית שיקבלו עוצמה אמוציונלית בגלל ההיעדר. חפצים כמו לוח משחק, צעצועים, חדר אמבטיה ואפילו דיסק מטאלי שתלוי במרפסת כדי להבריח יונים, כולם ייטענו במשמעות שמסמנת את הרצון להיאחז בחיים החולפים ואת הכשל המובנה שבזה. השחרור ואי היכולת לשחרר עומדים במרכז היצירה הזאת, שנדמה שחיי האהבה הנרמזים משמה הם לא באהבה הרומנטית אלא באהבה ככמיהה של הנפש להיות בחיבור עם העולם, עם עצמה ועם הסביבה.
