האבל הנורא והשאלות הקשות לא מרפים. ישראל הושפלה וכבודה נרמס בטבח שסופית חיסל את מיתוס הצבא החזק במזרח התיכון.
לא נעים, קשה וכואב להודות, אבל הפסדנו משום שלא משנה מה יקרה מחרתיים, אין לנו הנהגה שתהיה מוכנה לגאול את הדם או התדמית שנותצו לבלי שוב.
נחשפנו במערומינו, תוך שאנו מהססים להשמיד את האויב גם בשעות הארוכות שאחר המתקפה.
ראש ממשלה אשר מואיל לפנות לאזרחים רק לאחר 5 שעות. וקבינט שמתכנס לאחר 7 שעות. ממשלה שמתכנסת אחר 11 שעות.
במקביל מודיעין רקוב.
חיל אוויר רדום.
דובר צה''ל שמשקר ומסתיר מידע.
מערך גבול שביר.
וכיתות כוננות שהחרימו את נשקן ואשר שותקו בזמן שאזרחים ישראליים התחננו לעזרה עבור חייהם וחיי יקירהם, ואין עונה.
מספר החטופים מטורף גם כן - מעל 100. הפרטים עדיין לא ידועים במלואם.
אבל לא רק שהטבח וההשתלטות הראשונה תפסו אותנו בהפתעה, אלא גם ההסתערות על כוחות האויב בה נפלו כמה מטובי הבנים, נעשתה בחופזה ובלי סיוע אווירי.
יש לנקום באויב. אך יש גם למצות את הדין עם השרים והגנרלים.
זה לא שנת 73, העם הישראלי לא שקע בגן עדן של שוטים כמו אחרי 67.
אך הוא כן נפל במלכודת השקר, של מיתוס הממלכתיות.
זה היה עניין של זמן, מדינה שלא מסוגלת להכריע אויבים במשך עשורים. לא אמורה לצפות לגורל אחר במזרח התיכון.
זו היתה סופה מושלמת במקום לו קראנו בית בלי חזאי ומחסה.
יש לתהות האם מדינת ישראל במתכונת הנוכחית מסוגלת להמשיך ולהגן על העם היהודי.
אולי יש צורך לא רק בנורמות חדשות אלא גם במסגרות חדשות בארץ ישראל שיבטיחו זאת.
