פרשנות: השעון מתקתק - חייבים להתעורר - צה"ל לא ינצח עם הנהגה שרוצה רק לשרוד בשלטון, יש לצרף את בנט גנץ וליברמן

ראשית עלינו להתפלל שחיילינו ישמידו ויאבדו את האויב, בלי סיכון לחיילים - ועם כמות חולנית של ארטילריה, ואוויר.

יש עוד להקדים ולומר כי הדברים שייכתבו כאן אינם נובעים ממוטיבציה פוליטית.

נתחיל באמת כואבת: ההנהגה המיניסטריאלית לא תאפשר את השמדת האויב. זה לא בלקסיקון שלה.

יש לפחות 12 מאמרים שכתבתי בשנתיים האחרונות בהם אני מתריע מעל במה זו השכם וערב אודות תרחישי אימים הנובעים מהסכנה הביטחונית שקיימת בראש ממשלה המכור לשקט ביטחוני מדומה.

כאיש ימין, לא אזהרתי משיעמום. שילמתי על האזהרות והתחזיות מחירים כבדים. חברויות שנגדעו, אנשים שנעלמו, דלתות שנסגרו.

התרעתי כי האינטרס האישי של ראש הממשלה (שקט צבאי) עליון וסותר את האינטרס הביטחוני הלאומי (השמדת האויב המתעצם).

בשוך הקרב, כשיתגלע הויכוח ל'איך הגענו לזה?', ברור שהרפורמה - כן או לא, והחודשים שטרם המחדל, יהיו במרכזה.

לי אין ספק - כי לא המחאה (לה אני מתנגד) דירבנה את האויב לתקוף. ולא הרפורמה (בה אני תומך) הביאה למצב זה.

אפילו לא גילויי הסרבנות.

אין להסביר חולשה בת עשור של ראשי המערכת המדינית והצבאית - בקרע (חמור וחסר-תקדים ככל שיהיה) בן מספר חודשים.

לא.

למצב אחראית הנהגה שאיפשרה לדרג הצבאי להשלים עם התעצמות ערבית רב-זירתית חסרת תקדים - בלי לעשות דבר.

הסירוב השיטתי לגבות מחיר אמיתי מהחמאס מאז 2009, ומחיזבאללה מאז 2006, הפך לאסטרטגיית הכלה שאיפשרה

1. התעצמות ערבית והתלכדות זירות
2. ריפיון הנהגתי כשיטה
3. שאננות צה"לית כנורמה
4. ומחדל הנהגתי-צבאי כתוצאה

תוסיפו ליקויים פנים-צה"ליים וערכיים באדיבות קרנות שהממשלה איפשרה להן לפעול תוך בכי ונהי ש"ידיה כבולות" - והרי קונספציה מדינית של פחד מעימות שעבדה בסינרגיה עם קונספציות צבאיות של 'מאזני אימה'.

כיום אנו מתמודדים עם קצב הרוגים, וצבא שלא מסוגל להילחם ב-2 חזיתות.

כל פיטור וסילוק של פקיד כושל צבאי/אזרחי - תיתפס כאקט פוליטי.

יש בעיית גמישות צבאית וגם ממשלתית.

הצבא צריך שיקום - אבל הוא בדרך למלחמה.

במקביל, אם ניכנס למלחמה כוללת, אנו לא בידיים בטוחות, אלא כמו ב-1973 החיילים יצטרכו לנצח למרות, ולא בגלל, הפיקוד וההנהגה.

ובזמן שהקצינים והחיילים מוכנים למות למען הניצחון - גורמים במטכ"ל ובהנהגה מגלמים את אימרתו האלמותית של אריאל שרון מ-1973 "צבא מנצח, והנהגה חלשה".

לכן חייבים להתבצע שינויי מפתח באמ"ן ובממשלה.

אודות השינויים האלה לא יכול להחליט נתניהו לבדו.

יש צורך בראייה כוללנית יותר.

נתניהו יכול להיות שר חוץ מעולה, שר כלכלה נהדר, אך הוא אינו יצחק שמיר, אריאל שרון, מנחם בגין, או לוי אשכול.

הוא אינו מסוגל לנהל זירה שחוסר ניהולה עלול לסמן את חורבן ישראל.

מי שהימר על חמאס, לא יוכל לנצח את חמאס.

מי שהימר על הכלה, לא יכול לייצר אלבומי ניצחון.

ניצחון היא מלאכה עדינה וקשה ומתוחכמת מדי עבור אדם שכדברי יו"ר וועדה בכיר, מוערך, ומנוסה בכנסת - "חסר חשיבה אסטרטגית".

לא בגלל רפורמה, תיקים (תפורים), או שום דבר אחר - ראש הממשלה אינו כשיר כי הוא אבי קונספציית ההכלה שקרסה.

שוב, זו אמירה צבאית-היסטורית. לא פוליטית.

אם תרצו, אחרי המלחמה שיחזור לכס ראש הממשלה.

אין בעיה.

הקדשתי את מירב חייו הבוגרים להיסטוריה צבאית ומדינית ישראלית.

איני רואה את נתניהו כמסוגל להתמודד עם הצרכים וההשלכות המידיים וארוכי הטווח של המצב.