האפסות הביטחונית של נתניהו, אודותיה הזהרתי במשך השנים האחרונות, התפוצצה לכולנו בפרצוף לא ב-7 באוקטובר כפי שאתם עשויים לחשוב - אלה דווקא בימים שאחרי המיני-שואה כשהקבינט הבין - אנחנו ממולכדים.
סיני מלא ב-100,000 חיילים מצריים - כי נתניהו אישר לו ב-2014 להיות שם, ולא דאג שייצא משם אחרי סילוק דאע"ש.
לכן אי אפשר להזיז לשם את העזתים בלי להסתכן במלחמה עם הצבא החזק במזה"ת.
קרי "ליום שאחרי", נתקענו עם עזה - לתמיד.
הרופס נתן למצרים להפר את הסכם השלום ומעולם לא היו לו הביצים או הדם האולמרטי/שרוני להגיד - "עד כאן".
בלבנון ישראל מורתעת. צעד שגוי שלה יהפוך את העורף הישראלי לפירה תפוחי אדמה.
שוב היה זה 'הקוסם' (במונחי עמית סגל) שאיפשר את ההתעצמות הטילית הגדולה בהיסטוריית המזה"ת - לאחר שירש מאולמרט חיזבאללה נכה ומפורק.
באיראן - צעד מסכל בקנה מידה משמעותי, ישחרר עלינו את פרוייקט הטילים האיראני - שכפי שהאלוף בריק בעצמו הודה - הדרג המדיני (מילה מכובסת לנתניהו) נרדם בשמירה לגביו, והתמקד בשוגג רק בגרעין.
וכל זה שב וחוזר לעזה - שכאמור גם בה, ישראל ממולכדת מדרום.
לא, רבותיי, זו אינה קריסתה של קונספציה צבאית, נתוני פתיחה עגומים אלה, אינם בעיה של הצבא (שרוב מפקדיו הבכירים חייבים לעוף הביתה מחר) אשר הקבינט עכשיו צריך לנקות.
זו איננה קריסת דומינו של אסטרטגיית מודיעין ומערך פיקודי.
אלה הם תוצרים של משהו חמור עוד יותר.
זוהי חמרמורת מהגילוי כי 60 שנות מוניטין ביטחוני של הרתעה, סיכול, השמדה, והצלחות מבוססי-תעוזה - הפכו לבוקר מסוייט בו התעוררנו לתוצאות אסטרטגיית 15 השנים בהן גלותיות פתולוגית רב-זירתית הקימה עלינו איומים חסרי-תקדים דרכם הקברניטים צריכים לנווט עתה.
בוקר בו כל החלטה עולה בדם ועופרת שלפני 20 שנה לא היה ניתן לדמיין אפילו בספר של טום קלנסי.
בוקר אור ישראל.
אני לא מצפה מנתניהו לחוש אשמה, הבנה, או אחריות לכך.
מה שכן, אתם עשויים להבין כי בתת-מודע (במידה ויש לו כזה), גם הוא מבין, שכל בוקר, כשהוא נכנס לקריה, הוא צריך להסתכל לרסיסי הקונספציה בעיניים.
הוא מבין. סם ההרדמה שלו הכניס את היהודים לפלונטר חסר מרחב תמרון.
גם אלף ביקורי ראשי ממשלות ונשיאים לא ישנו את העובדה שישראל שאחרי ה-7 באוקטובר עובדת בתוך מציאות הקטסטרופלית בהרבה מה-7 באוקטובר עצמו.
מציאות שבה אין מרחבי שוליים.
תבינו, ראש הממשלה ממילא לא מצטיין ביציבות נפשית. קור רוח. שיקול דעת. ויכולת הכרעה - עתה תדמיינו את הצורך שלו להתמודד עם התוצרים של הפגמים האישיים שלו כפי שהם מתבטאים במציאות הביטחונית הזו?.
במילים אחרות: הוא עכשיו במקום בו הוא נלחץ נפשית מכך שהלחץ הנפשי המתמשך שלו הוביל ללחץ לאומי-ביטחוני.
בפראפרזה לרוזוולט - הוא משלם את מחיר הפחד מהפחד עצמו.
הוא הרי לא אדם של רגעים היסטוריים - אפילו את הסכמי אברהם הניחו לו על הברכיים שני יהודים אמריקאים מוכשרים (ברקוביץ' וקושנר) שעד היום עסוקים בלעשות כסף במפרץ..
בלי צמד בוגרי הארוורד הניו-יורקרים, והבוס הגאון-משוגע שלהם, גם את ההישג הזה, והעט שפילח ממעמד החתימה, אין לו.
ועכשיו, ביום שאחרי, כולנו, נאלצים לתמרן בתוך טבעת המוות שמדיניות ההרדמה הרת-הגורל שלו יצרה.
עכשיו דמיינו את המשקל הפסיכולוגי של אדם המקבל תדרוך בוקר בקריה לצד הקפה והמאפים, כשהוא בעצם קולט שהתדרוך הזה מורכב בעיקר מדייסה רב-זירתית שהוא בישל?
האם הוא מבין שבפחד ובדחיינות הפתולוגית הוא פגע במרחב התמרון הישראלי?
שהוא העלה אקספוננציאנלית את סך-האיומים ואת כוח האויב, ועימם גם את המחירים שנשלם על השמדתו (במידה וזה בכלל אפשרי בשלב הזה)?.
ועדיין, הביביסטים, זן משונה של מין אדם, הם מסרבים להבין.
הלה מחפשים אשמים בכל העולם - שכן החלל הזהותי בנשמתם הקטנה גדול מאהבתם לחיים ולציונות.
כמו שהטירוף של ראש הממשלה גדול מיכולתו לקחת אחריות ולהגיד - טעיתי.
וכן, גם צה"ל של גנץ, כוכבי, ואייזנקוט אחראיים לכך. הם הרי קיבלו כעובדה גמורה את השקט הממכר והמדומה של מוכר הרהיטים.
אבל עכשיו מתחיל השינוי.
עכשיו מתחיל היום שאחרי.
עכשיו הוא הרגע שבו ישראל נדרשת למדיניות ביטחונית חדשה.
נתניהויזם יהפוך לאות קלון לגלותיות ביטחונית. לשקט ורפש.
למקרה בוחן של 'שב אל תעשה' הנלקח עד לנקודת הקיצון החולנית ביותר שלו.
לדוגמה באקדמיות צבאיות ישראליות לאיך לא מתנהלים למול איומים.
כרגע גלנט והלוי צריכים לדאוג לצעדים הראשונים של היציאה הזו מהבוץ, והעורף יצטרך לשלם עליהם מחירים כבדים.
הם יצטרכו לעבוד ולחשוב הפוך מנתניהו כדי להשיב אותנו לנקודת החזור.
נסיים עם דבריו של ראש המוסד מאיר דגן לפני מותו:
"אני חולה. אני יודע שאני הולך למות. עוד מעט לא אהיה כאן. אין לי אינטרסים ואני לא מבקש דבר לעצמי. אישית, אין לי כלום נגד ביבי. הוא איש חכם, משכיל מאוד, עם אנרגיה טובה. אותי, הדבר היחיד שמעניין זה עתידה של המדינה וטובתה. השתתפתי במלחמות הכי קשות שהיו לנו כאן. הייתי בימים נוראיים. אף פעם לא פקפקתי בעתידנו ובעוצמתנו. בשנים האלה, תחת שלטון נתניהו, אני מתחיל לפקפק בעתידה של המדינה. זה הורג אותי".
"כדי לבצע משימה צריך לעשות ארבעה דברים: להגדיר את המשימה, למנות מפקד, להקצות אמצעים ולקבוע לוח זמנים. אצל ביבי, אף אחד מהדברים האלה לא מתבצע. פשוט לא קיים. ולכן המשימות לא מתבצעות. הוא היה דוחה מבצעים של המוסד כי יש פריימריז ולא רוצה להסתבך. הוא לא יודע להפריד בין טובתו האישית לטובת המדינה. הוא משוכנע שזה אותו הדבר"
