״החברה בארצות הברית לא מבינה אילו מפלצות חיות בטהרן״
פופי פרסיג׳אני, עיתונאית אמריקאית ממוצא פרסי פוטרה מעבודתה בתחנת הטלוויזיה בטהרן לאחר שלא הסכימה להיות חלק מרשת השקרים והתעמולה של המשטר האכזרי שם. בימים אלו עובדת על סרט דוקומנטרי חדש שיתעד את השוק התרבותי שחוותה: התעללות משטרת המוסר בעיר, רמיסת זכויות נשים ומערכת טרור אלימה שאיימה, חטפה והעלימה אזרחים
11.15.2023 10:59
אלעד מסורי
הרשמה לקבלת הניוזלטר היומי ועדכונים חשובים
Phone
מוקדם יותר החודש התבשרנו שהרפובליקה האסלאמית של איראן מונתה לתפקיד ראש הפורום החברתי במועצת זכויות האדם באו״ם. נדמה שאם היינו צריכים הוכחה סופית עד כמה ציני יכול להיות הארגון הזה קיבלנו אותה באותיות קידוש לבנה.
האומה האיראנית של אחרי 1979 אימצה לחיקה את חוקי האיסלאם הנוקשים, רמסה וממשיכה לרמוס שלל זכויות אנושיות בסיסיות ובראשם אלו של נשים. בשנת 2023 נשים באיראן עדיין נחשבות לאזרחיות סוג ב'.
לאחרונה העולם היה עד לסיפורה של ארמיטה ג׳רוואנד, נערה בת 16 שנפטרה לאחר שהותקפה על ידי משטרת המוסר האיראנית ברכבת התחתית בטהרן מפני שלא לבשה חיג׳אב.
בתקופה בה אפילו מדינות חשוכות כמו איראן נדרשות להעניק הסברים על התנהלותם מידי פעם, מנהיגי הרפובליקה העלו טענות שחוקי המגדר המוסלמים המחייבים את הנשים בכיסוי ראש, בגדים צנועים ושלל כללי החיג'אב מטרתם להגן על נשים. המנהיג העליון של איראן, עלי חמינאי, התבטא לאחרונה בנושא ואמר שתנועת Me Too היא עדות לכך שהחברה המערבית הכשילה ופגעה בנשים.
לפני מספר חודשים הוזמנתי לאירוע גאלה מיוחד של Woman. Life. Freedom- ארגון זכויות הנשים המתמקד בנשות איראן. האירוע התקיים בסנטה מוניקה ונערך בו גיוס כספים להפקת סרט דוקומנטרי נועז ומצמרר שמתעד לפרטים את חייהם של נשים וגברים תחת המשטר הרצחני בטהרן וכולל בתוכו עדויות של אלו שחוו את החיים הבלתי אפשריים תחת משטרו של חומייני.
אל האירוע, שהתקיים במסעדת Upper West בעיר, הגיעו תומכים רבים מהקהילה היהודית איראנית באל איי ביניהם: הסנטור בן הלן, הפילנטרופית מהאקדמיה ופעילת זכויות אדם שרון נזריאן, פעילת זכויות האדם המפורסמת מרים זר והשחקן האיראני רדובן מופיד.
מאחורי המיזם המרתק עומדת העיתונאית החוקרת של CBS לשעבר- פופי פרסיג׳אני. פרסיג׳אני היא ממוצא איראני אמריקאי, היא חיה 6 שנים בטהרן: תחילה כסטודנטית ובהמשך עבדה כשדרנית חדשות בערוץ 6 ברשת IRIB של הטלוויזיה האיראנית.
פרסיג׳אני ראיינה עשרות אזרחים איראנים מרחבי המדינה שחוו על בשרם את התעללות המשטר האכזרי. רובם גורשו או ברחו מאיראן, והיום, ממקום מסתורם הם עוזרים אומץ ומוכנים לדבר.
פרסיג׳אני: ״הסרט שאנו עובדים עליו יספר את הסיפור של המשטר באיראן, של ערוצי התקשורת ושל האנשים. יהיו בו עדויות של אנשים מתחומים שונים שעברו דברים שהעולם המערבי לא מכיר בכלל. החברה בארצות הברית לא מבינה אילו מפלצות חיות בטהרן וכמה רחוק ילך הממשל כדי להרוס קריירה וחיים של אנשים".
פרסיג׳אני (39), נולדה בטהרן ובגיל שנתיים עלתה עם משפחתה לניו-יורק. היא גדלה בברוקלין וכבר בגיל צעיר הסבירו לה הוריה מדוע החליטו להגר לארצות הברית שנתיים לאחר המהפכה האיראנית שמכונה גם המהפכה האיסלמית.
מנהיג איראן לפני המהפכה, מוחמד רזא שאה פהלווי, גורש מהמדינה שהפכה לרפובליקה אסלאמית תיאוקרטית טוטליטרית תחת שלטונו של מוסאווי ח'ומייני. פניה של איראן השתנו ללא הכר; משטרות המהפכה שלטו בפועל בכל רחבי איראן והשתלטו על מוסדותיה, כולל בתי המשפט שמינו את ח'ומייני למנהיג העליון ובעל הסמכות לשלוט בשירותי הצבא והבטחון, להתנגד למינויים של מתמודדים למשרות בכירות במדינה ולאשר בחירת נשיא אחת לארבע שנים. כל אלו הביאו לפגיעה אנושה בדמוקרטיה ויצרו קרקע פוריה לפגיעה בזכויות אדם.
המשטר קידם את שיטת המשילות באמצעות עינויים, מעצרי אזרחים ורציחות. שגרת החיים הציגה אפליה כלפי נשים, הגבלת זכויותיהן ופגיעה במיעוטים במדינה.
פרסיג׳אני: ״כבר בגיל צעיר הבנתי שההורים שלי החליטו לעזוב את איראן כי היא הפכה למקום שלא טוב לגור בו. הם רצו להעניק לי עתיד טוב יותר עם הזדמנויות. ילדותי בניו יורק הייתה נפלאה; הייתי האיראנית היחידה אבל מוקפת בחברים טובים מכל מיני קהילות: איטלקים, יוונים, יהודים, פולנים, גדלתי בשכונה יהודית איטלקית ובכל מקום הייתה פיצריה או חנות של סנדוויץ' פסטרמה. למדתי המון על תרבויות אחרות".
למרות החיים הנוחים בתפוח הגדול, כבר בתקופת גיל ההתבגרות החלה פרסיג׳אני לגלות סקרנות לגבי המדינה בה נולדה ועל המעבר לארצות הברית שלעיתים נראה תמוה עבורה. ״רציתי לדעת יותר על המהפכה האיסלמית שגרמה לכל כך הרבה אנשים לעזוב את איראן; ביניהם המון אינטלקטואלים, אנשי תרבות ורוח. כילדה תמיד חלמתי לחיות בתקופה של השאה ולהבין איך היו החיים במדינה לפני 1979".
פופי פרסיג׳אני בזמן שהותה באיראן
שוק תרבותי באירן - להסתיר שרשרת מגן דוד מתחת לסוודר
כשהיא רק בת-16, פרסיגא׳ני עוברת בחזרה לאיראן. היא נרשמת ללימודים באוניברסיטת טהרן והתמחות בעיתונות. ״רציתי להכיר מקרוב ויותר לעומק את התרבות האיראנית. המעבר לטהרן היה חוויה עם רבדים שונים. עד היום יש לי המון חברים טובים משם, אבל אני יכולה לומר שהמעבר היה שוק תרבותי עבורי ושם גם הבנתי שבאירן אתה לא יכול להיות מי שאתה, אתה חייב להתאים את עצמך לחברה הקיימת או השולטת".
״בזמן הלימודים באוניברסיטה בטהרן הייתה לי חברה ג' (השם נשמר במערכת) שחשבתי שאני מכירה היטב אבל היא הסתירה ממני שהיא יהודיה. היא תמיד רצתה לבלות בחברתי, אולי בגלל שידעה שאני מברוקלין. יום אחד אמא שלה הגיע לביקור באוניברסיטה, שוחחנו קצת והיא הזמינה אותי אליהם הביתה. בסלון ליד החלון ראיתי שיש להם מנורה. שאלתי אותה אם היא יהודיה, 'כן', היא ענתה. הופתעתי מאוד ושאלתי מדוע הסתירה זאת ממני. היא אמרה שאסור שידעו שהיא יהודיה אחרת יגרשו אותה מהאוניברסיטה. היה לי כל כך עצוב לשמוע את זה.
זאת הפעם הראשונה שהבנתי איך איראן מחולקת, איך הם מתייחסים לדתות ולמיעוטים. מאז, הבטתי בה מקרוב בקמפוס וראיתי שהיא תמיד מסתירה את שרשרת מגן הדוד שלה מתחת לסוודר גדול. היא הפכה להיות כמו משפחה עבורי. אבל אחרי כמה שנים היא עזבה את איראן והיגרה ללונדון. שם היא חיה עד היום".
היחס ליהדות איראן ונשים אחרי המהפכה
יהודים התיישבו באיראן עוד בשנת 722 לפני הספירה. הקהילה היהודית הייתה ביחסים טובים עם גורמי השלטון לאורך השנים, וגם כשקמה מדינת ישראל, יהודי איראן, שמנו אז 120,000 איש, לא מיהרו לעשות עליה. החלום הציוני לא היה נחלת כלל היהודים באיראן. גם אחרי המהפכה האיסלאמית רוב יהדות איראן בחרה להגר לארצות הברית ולאירופה.
השינוי בעקבות ההפיכה הדהד. איראן הפכה ממדינה שמעודדת חשיבה וחיים מערביים למדינה הדוגלת בחוק השריעה השיעי, שמבטלת ואף יוצאת נגד תרבות ואורך החיים המערבי. אט אט יהודים רבים הוגלו מהאוניברסיטאות ומערכות החינוך מפני שזוהו ככאלו שמקדמים תרבות מערבית. גלגלי ההסתה כנגד הקהילה היהודית החלו עוד טרם עלה ח'ומיניי לשלטון. כבר אז הציג את היהודים כעוינים לאיסלאם ובין ספריו ציין כי בני הדתות השונות שאינם מוסלמים הם טמאים ולכן אסור לקנות מהם מוצרי מזון. כל אלו יצרו את האקלים הנדרש לשנאת זרים.
לאחר הפלת השאה באיראן, מעמד הנשים במדינה התדרדר. אותו ציבור שיצא להפגין נגד השאה לא הבין מה מצפה לו עם עליית ח׳ומייני לשלטון. השליט הרדיקלי הכיל סדר חדש במדינה. בנשים ראה קודם כל מכונה לגידול תינוקות שיהפכו בעתיד לגברים אמיצים וחיילים שישלחו להילחם בקרבות להגנת האומה האיראנית.
בנאומיו הציבוריים פיאר את מעמדן כאמהות, אך קבע שחוקי האיסלאם כפי שהוא מפרש אותם יחליפו את החוקים האזרחיים הקודמים שהעניקו הגנה מינימלית לנשים.
בכתביו ח'ומייני הביע את אמונותיו על כך שהאישה היא נחותה פיזית, אינטלקטואלית ומוסרית. הוא סבר שתפקידה הראשון הוא לספק את צרכיו המיניים של הגבר.
בספרים שכתב על התא המשפחתי גרס כי הזמן היחיד בו אישה יכולה לסרב לקיים יחסי מין עם בעלה הוא בזמן הווסת. אם הגבר אינו מסוגל להתאפק הוא יכול לבצע בה מעשה סדום בתנאי שישלם כסף לצדקה לאחר המעשה. מהנשים ביקש לכסות את גופן ולא להישיר מבטים לגבר שאינו בעליהן.
כשח׳ומייני הפך את חוקי הקוראן לחוקי המדינה הוא קבע שחוזה הנישואים אינו שווה. על האישה לציית לבעלה. בספרו הוא מדגיש את הצורך להפריד בין עולם הגברים ועולם הנשים. אסור לאישה לעזוב את הבית בלי אישור בעלה או אביה והציות והשעבוד לבעל הופכים לחובה דתית.
גיל המינימום לנישואים נקבע בקוראן ל-9. החוק האזרחי בימי השאה העלה גיל זה ל-14, ואחר-כך ל-16. ח'ומייני מחק תיקונים אלה ונתן לאב את הזכות להשיא את בתו בכל גיל. הוא עקף את דרישת הקוראן להסכמתה של הכלה-ילדה לנישואים וקבע שאם האב חושב שהסכמה זו תינתן מאוחר יותר, כשבתו תתבגר, מותר להשיאה.
מיד עם נפילת השאה ביטלה המועצה המהפכנית האסלאמית את ההגבלות על פוליגאמיה ואת זכותה של האישה לבקש גט על בסיס זה. בוטלה גם זכותה של האישה לאפוטרופסות על ילדיה אחרי הגירושים. הגבר יכול לגרש את אשתו בכל עת ולהינשא מיד שוב. על האישה לחכות בבית בעלה שלושה חודשים אחרי הגירושים, כדי לוודא שאין היא הרה. לגבר זכות לחזור בו מהחלטת הגירושים בכל עת.
ד"ר שרון נזריאן
רשת IRIB של הטלוויזיה האיראנית- ישראל לא הייתה קיימת על המפה באיראן
בגיל 19 התקבלה פרסיג׳אני לעבוד ברשת הטלוויזה של טהרן IRIB בערוץ 6. מהר מאוד ההתרגשות של התחלת קריירה עיתונאית התחלפה בהלם, אימה ופחד.
״בהתחלה שמחתי שאני עובדת בטלוויזיה ומרוויחה כסף, אבל אז הבנתי שבעצם יש פה מערכת שלמה שמשדלת אותנו לשדר מידע שקרי. כעיתונאית הייתי חלק מקהילה והיה בי את הרצון לומר את האמת, אבל לא יכולתי. עבדתי כשדרנית טלוויזיה וחלק גדול מהדיווחים שהקראתי שונו לגמרי. בהתחלה התנגדתי, אבל מהר מאוד הושתקתי על ידי במאי החדשות שאמר לי לא להתנגד אם אני רוצה לשמור על עבודתי.״
כיצד גילית שהחדשות שאת משדרת הם למעשה שקריות?
״החשדות צצו כשהייתי מקריאה חדשות שלא נראו לי הגיוניות; אולי בגלל שגדלתי באמריקה הבנתי שלא כך מתנהלים דברים. בדיעבד גיליתי שהחדשות שמגיעות למערכת שלנו היו ערוכות. סוכנויות הידיעות כמו רוייטרס ואחרות היו שולחות לנו את החומרים שעוברים דרך פילטר לפני שהם מגיעים למחשבי התחנה.
אני זוכרת שבסוף יום עבודה הייתי מגיעה הביתה וצופה בחדשות דרך צלחת לווין שהייתה לנו ודרכה קיבלתי את המהדורות של ה- BBC וה- CNN ששידרו גרסאות אחרות לגמרי של החדשות. הם שידרו את האמת ולא את הגרסאות המעוותות בטלויזיה האיראנית.
ביום שאחרי הייתי מגיעה למערכת ושואלת בכעס מדוע אנחנו משקרים. הנהלת התחנה אמרה לי שאני שואלת יותר מדי שאלות. נזפו בי: ׳לכי תעשי את העבודה שלך ותהיי מקצועית׳. עבורם להיות חלק ממערכת השקרים זה מקצועיות. הקשבתי להם כי הייתי רק בת 19, לא ידעתי להתנגד".
מה היה המקום של ישראל בחדשות בתחנה?
״אני זוכרת שיום אחד סיקרתי תחרות ספורט של איראן מול ישראל; זה היה שידור חי ובמהלכו אמרתי שאיראן מתחרה נגד ישראל. הנהלת התחנה זעמה עליי ואמרו שאסור לי להזכיר את השם ישראל ושהייתי צריכה לומר שאיראן מתחרה מול היריבה. הם גם לימדו אותי שאסור לומר צבא ארצות הברית בטלוויזיה האיראנית או צבא ישראל. ישראל לא הייתה קיימת על המפה באיראן. לאחר הנזיפה נענשתי והם השעו אותי מתפקידי״.
פרסיג׳אני סיפרה לי גם על תנאי העבודה מלאי ההגבלות בתחנת IRIB: "בתחנה יש שתי כניסות נפרדות, אחת לגברים ואחת לנשים. כולם עוברים כל בוקר דרך גלאי מתכות לוודא שאין לנו נשק, ובהמשך בדיקה גופנית במהלכה מיששו לנו את כל הגוף לבדוק שאנחנו לא מכניסים שום דבר לתחנה. אצל הנשים בדקו אם אנו נושאות איפור. זה היה לי מוזר כי זה בלתי אפשרי להצטלם לטלוויזיה בלי טאצ׳ אפ (עדכון האיפור עבור אנשים הטלויזיה במהלך הצילומים). זה לא שאני יוצאת מהמיטה בבוקר מוכנה להצטלם בשידור. זאת המטרה שלהם- הם לא רוצים שתראי יפה מדי, הם רוצים אותך פשוטה. הייתי מחביאה פאונדיישן (איפור לפנים) ברווחים של הסוליה בנעלים. הבודקות היו נוגעות וממששות את כל חלקי הגוף אפילו באיברים האינטימיים.
היו מצוטטים לכל הטלפונים של העובדים ומאזינים לכל מילה, גם לשיחות המקצועיות וגם לשיחות האישיות והיו מצלמות בכל מקום.
אני נחשבתי ליברלית יותר, אז לא לבשתי ברקה (שמכסה את כל הגוף והפנים מלבד העיניים). אבל לבשתי מעיל גדול ודק, כמו מעיל רוח, שאסור שהוא יהיה צמוד כדי שלא אוכל להציג את חיטובי הגוף. כפות הרגליים שלי מעולם לא היו חשופות; אם רציתי לבוא עם סנדלים הייתי חייבת ללבוש גרביים מתחתם".
פופי, גראנד מאסטר לדאן, דיוויד דיאן
העבודה עם Women Life Freedom חשפה את פרסיג׳אני למקרים רבים של התעללות בנשים על ידי המשטר האיראני ונטעה בה את המחשבה לאסוף חומרים לסרט דקומנטרי שיציג את אכזריותו של משטר האייתולות: ״שוחחתי עם ספורטאיות וספורטאים שהסכימו לדבר בפעם הראשונה על שעברו. אחד הסיפורים שנחשפנו אליהם היה של חותר קאנו שייצג את איראן באולימפיאדה. הוא היה בביקור פרטי כתייר באיטליה ובמהלך הטיול צילם סלפי מול הדואומו במילאן והעלה למדיה החברתית. משמרות המהפכה האשימו אותו שהוא רוצה להתנצר ושהוא מבייש את המדינה.
כשחזר לאיראן הם חיכו לו בשדה התעופה, קפצו עליו, החרימו לו את הדרכון ושמו לו שק על הראש. הם חטפו אותו למקום סודי ושם בחדר מבודד הוא עבר סדרת חקירות ועינויים. הוא הצליח לברוח מאיראן דרך ההרים ובסוף מצא עצמו כפליט בגרמניה. היום הוא מייצג את גרמניה בתחרויות האולימפיות.״
אני מבין שגם את נתפסת על ידי משמרות המוסר בטהרן
״כן, נעצרתי על ידם פעמיים. הם תפסו אותי הולכת עם סנדלים ורצו לחתוך לי את הרגליים עם סכין גילוח כדי שלא יהיו לי יותר רגלים יפות שלא ארצה להראות אותן בציבור. הפרסית שלי לא הייתה כל כך טובה, לא ידעתי איך להגיב להם. מזל שהדודנית שלי הייתה איתי- היא שאלה אותם מה אפשר לעשות כדי שיוותרו לנו. היה לנו שעון רולקס והיא הציעה להם אותו כדי שישחררו אותי. באותם הרגעים זה מאוד מפחיד כי הם יכולים לעשות בי כרצונם. אין להם שום רחמים.״
פרסיג׳אני מספרת שגם היום ישנם אנשים הקשורים למשטר המוסלמי באיראן שמאיימים עליה שלא תעשה סרט על חוויותיה: ״חלקם אומרים לי שאני לא באמת איראנית בגלל שחייתי חלק גדול מהזמן בארצות הברית. לאחר שהוצאתי לאור את הספר שלי: “Shaming My Red Lips“, המתעד את הסיפור שלי, איראנית אמריקאית באיראן, ידעתי שאני כבר לא אוכל לחזור לשם.״
כעיתונאית, מה תגובתך לסיקור השלילי והמוטעה של התקשורת האמריקאית כלפי ישראל, כמו מקרה האשמת צה״ל בהפצצת בית החולים שיפא בעזה, שתפס כותרות גדולות ב- New York Times ?
״קראתי את הכותרות של 'הניו יורק טיימס' על ישראל. אני באמת לא יודעת מה לעשות עם זה. אחת העיתונאיות שמסקרות את ישראל ושכתבה גם כתבות אחרות היא פעילה בקבוצות הקשורות לשלטונות באיראן. אני אפילו התקשרתי למערכת ה״ניו יורק טיימס״ והתקוממתי על החדשות שהיא מפרסמת אצלם- ביקשתי לשוחח איתה אך הם לא איפשרו לי.
לצערי אנחנו חיים בעולם עם המון מידע מוטעה ומטעה. לכן אסור לסמוך על פלטפורמה אחת אלא צריך לקרוא מספר מקורות מידע שונים, להיות סקפטיים ולא להאמין לכל מה שקוראים".
הגאלה גייסה את הסכום הראשוני הנדרש להתחלת הצילומים ופרסיג׳אן סיפרה לי שהם ממשיכים בכל הכוח עם תמיכה של קהילה הפרסית והיהודית בכל רחבי ארצות הברית.
במיוחד בימים אלו בהם אנו מקבלים תזכורת כואבת לעליית האנטישמיות כלפי יהודים ברחבי ארצות הברית, עלינו לזכור עד כמה חשוב להילחם באלימות ופשעי שנאה בכל מקום בהם מתרחשים. נדמה כי זה הוא חלומה של פופי פרסיג׳אן: ״אני חושבת שהנשים באיראן מאוד אמיצות מפני שהן חיות עם הטרור והאימה הזאת כל יום. אין לנשים הללו קול. החלום שלי הוא לגרום לעולם להיות מודע לכל מה שקורה באיראן. אני רוצה שיום אחד אישה תוכל ללכת בטהרן מבלי שיטרידו אותה ומבלי שתרגיש מאוימת ומפוחדת.״
לתמיכה בסרט הדוקומנטרי לחצו כאן
