לישראל בעיות דוחקות ביום שאחרי המערכה בעזה. דוחקות אף יותר מהתיישבות בעזה שהיא כשלעצמה צו חיים ואינטרס לאומי החיוני לממש.
מצב החינוך הדלוח ומנותק היהדות (הכותב חילוני) , הפוגע בנוער ומחלחל לצבא.
חוק השבות והפתיחות למבקשי המקלט המבוללים את העם בארצו, ושומטים את ההצדקה לפרויקט הציוני תוך חיסול פנימי של העם.
הקרטל המשפטי הכופף באונס את העם לגחמות מיעוט נטול סמכות והמייצר חיכוכים מיותרים בין "דמוקרטית" ו"יהודית".
הכלכלה הפרוטקציוניסטית שהופכת את חיי העם לבלתי אפשריים.
הבעיה הערבית ממערב לירדן שהממשלה מסרבת ליצור אפיקי פתרונות קונסטרוקטיביים, אזרחיים או צבאיים עבורה.
בעיות אלה בלא פיתרון ברור ויסודי יהפכו את ישראל למקום שאיננו יהודי, משכיל, דמוקרטי, ובר-קיימא כלכלית-ביטחונית בטווח הבינוני (20-30 שנים קדימה).
אך הבעיה אינה הבעיות, אלא המערכות שמקיימות את הפשעים הדמוגרפיים, משפטיים, חינוכיים, כלכליים האלה.
אלה מערכות המתהדרות בתואר "ממלכתיות", בדיוק כמו שהקומוניסטים קראו לעצמם דמוקרטיות.
מערכות ש"הקונספציה" שלהם מסוכנת לשלמות העם היהודי ולציונות יותר מהקונספציות של אמ"ן או הממשלה בעזה לטווח הארוך.
מערכות אלה יהפכו את טפיחת השכם הקולקטיבית על הפעולה המוצלחת יחסית בעזה, לשירת ברבור של פרויקט ציוני המצוי בשלבי גסיסה ודעיכה בשל התעלמות מהמרכיבים הדמוגרפיים, התרבותיים, החינוכיים, החוקיים, והכלכליים המרעילים את גופו אט אט. הותרת המצב בגזרות אלה כתמול שלשום, יהפוך את ישראל למדינת כלל אזרחיה, בורה, לא דמוקרטית, יקרה, ולא בטוחה.
לא מקום שראוי ליהודי מודרני המכבד את עצמו ומורשתו לחיות בו.
עתה להתיישבות.
הערבים התקיפו מעזה.
על התקפת אויב יש לענות במגננה ההופכת להכרעה.
את האויב נכריע רק בכיבוש שטח, שכן למזלנו, הערבים כמו מצווה עלינו להתיישב, משום שבמנטליותו רק נישול, גירוש וכיבוש ראויים.
ואלה בדיוק מה שאנו זקוקים להם כדי לבצר את אחיזתנו בארץ.
במילים אחרות האופן שבו ערבי רואה את הכרעתו - הוא האופן שבו הציונות מנצחת.
לכן טוב שכך.
אם לא נתיישב כ'נקמה', הם ימשיכו לנקום בהתיישבויות הקיימות, כמו שאומרים - אם זה טוב או אם זה רע, אין כבר דרך חזרה.
אתה כבר בתוך הקזינו, סוף ההימור, משמעו - הפסד של כל מה שבכיסך, זה צו ההרפתקאה הציונות.
זה מחירה.
גם שמאלנים כבן כספית, שהכירו כי ישראל חייבת תגובה צבאית רצינית כי העולם הערבי כולו מתבונן עתה, אינם מבינים שתגובה צבאית משמעותית תשאיר בפסיכיה הערבית פחות רושם מיישובים בשטח שממנו בוצעה המתקפה.
ההתיישבות מחדש בעזה יכולה לסמן רוביקון חשוב של תחיית סדר יום לאומי-תרבותי-חינוכי חדש המבוסס לא רק על זהות הקיימת תחת עול המערכות המבוללות והמנרמלות, אלא יהודיות ישראלית הפועלת בהרמוניה עם חזון העם.
ההתיישבות בעזה מוכרחה לגלם סדר יום קונספטואלי חדש במערכות המדינה.
אחרת, גם ""אטום על עזה"", לא יוביל לניצחון.
