דעה: גם אם חמאס יושמד, לא ננצח - מדובר בעוד סבב מוצלח במלחמת העצמאות הפלשתינית להכחדת ישראל

עסקת השבויים , כמו כמעט כל אספקט בניהול המלחמה, פוגעים בהישרדות ישראל בארצו.

 

העסקה, מדרבנת את האויב המוסלמי-ערבי להמשיך ולעכב את הניצחון הקולקטיבי של היהודים על ידי בחירת אחדים מתוך הקולקטיב היהודי, ושימוש בהם לאשרר את הישרדות הקולקטיב הערבי המבקש לרשת את הארץ תוך התשת היהודים, סכסוך פנימי בינם ובין עצמם, ומשחק על השעון הבינלאומי.

 

 

למעשה, מטרת חמאס תהיה עתה להינצל מהשמדה ארגונית, תוך המשך האצלת המאבק הפלשתיני לרבדים דיפלומטיים או צבאיים רחבים יותר בהיסתמך על סימפטיה בינלאומית גוברת.

 

שחרור איטי ככל הניתן של חטופים; היסמכות על המצב הבינלאומי הדוחק; שעון הבחירות האמריקאי המתקתק במרץ; ניסיון לסכסך בין משפחות החטופים; כפיית התקדמות איטית בשדה הקרב בדרום הרצועה; גרימת לחץ על ישראל מבית בשל כמות חללים ומצב החטופים; איום בחזית נוספת מצפון וממזרח - כולם יהפכו עתה לדוחקים יותר ויותר על ממשלה שתיאלץ להתחיל להתקפל בכל זירה כפי שישראל יודעת להתקפל יותר טוב מכל מדינה אחרת.

 

במילים אחרות: חמאס מבצע עכשיו Re-Aligenment - וישראל שלא ניצחה מלחמה מאז חומת מגן, לא בהכרח ערוכה לתסריטים הבאים.

 

במקביל יש עכשיו אורך-רוח וזמן לנסראללה ולחמינאי לשקול מחדש את צעדיהם לאחר שהוכח להם שאפילו חמאס מוכה וחבול מסוגל לקפל יהודים. במילים אחרות - זה אפשרי.

 

מכאן נובעת המסקנה המתבקשת שהממשלה משקרת. חמאס לא יושמד בתכלית. יפגע, ישותק, יפורק, וכו' וכו' 

 

גרמניה הנאצית או יפן האימפריאלית לא נקבל כאן. חמאס הולך לשרוד את זה.

 

כבר אפשר לומר כי מהמלחמה הזו ישראל יוצאת רק מעט יותר חלשה משהיתה בשישי באוקטובר.

 

היא תמשיך לדבר בצורה קשוחה, ובפועל לא תהפוך שולחן, המגמה המתרחשת מאז 1974 - אובדן כוח וטריטוריה על רקע הפלשתיניזציה של הסכסוך, כשבמקביל הסד"כ האיכותי והכמותי של האויב ממשיכים להתעצמם - תימשך.

 

חמינאי לא שיקר כשאמר לסעודיה שהם מהמרים על סוס בירידה.

 

ישראל איננה סוס מנצח - היא סוס חרדתי כלפי פנים, ומורתע כלפי חוץ.

 

ישראל איננה בעמדת ניצחון.

 

הביטוי ''ננצח'', גם כן בעייתי.

 

במזרח התיכון אין ניצחון בלי כיבוש וגירוש.

 

לכן למה שאנו קוראים 'ניצחון', החמאס קורא 'מערכה'.

 

אנו בסבב. ניצבים כחלק מסבב במערכה לעצמאות הפלשתינאית שישראל משתפת איתו פעולה.

 

לאחרונה יצא לי להיפגש עם דיפלומטית ממדינה ידידותית בעלת קשרי ביטחון וכלכלה טובים עם ישראל (גיאורגיה). 

 

לאחר שהסברתי לה כיצד הסכסוך הישראלי-פלשתיני הוא תוצר של הרצון הערבי להשמיד את ישראל, ולאחר שהסכימה כי יסוד הסכסוך הוא אי המוכנות להכיר בזכות היהודים לעצמאות לריבונות, לפתע עצרתי ואמרתי לה - "אבל את יודעת מה - זו אשמתנו".

 

מה זה משנה חשבתי לעצמי לקנות קול אוהד מאישה חשובה וחכמה, כל עוד ראשי הממשלה שלי עוזרים בקצב איטי ובטוח לבנות את תכנית ההשמדה העצמית של המדינה היהודית?

 

אשכנע את כל העולם - עדיין ראשי מדינתי מכרו אותי לרעיון ההשמדה העצמית של הציונות...

 

תמיכה בינלאומית? זה בכלל לא חשוב בשלב הזה.

 

ואז פתחתי במונולוג: "זו אשמת היהודים המצב הזה. אני אומר לך בכנות. אנחנו היהודים כבר 50 שנה יודעים בדיוק מה הכוונות שלהם, ואנחנו עדיין מושיבים אותם לשולחן בתוך האדמה שלנו ואז מתפלאים שהם הורגים בנו. אנחנו משחקים מחבואים עם עצמנו ואז בוכים לעולם שלא תומך בנו. היהודים הם הרי בעלי הכוח פה, הם אחראיים למצב האלימות משום שלא גירשו את הגורם האלים, או ביטלו את השאיפה הערבית האלימה לעצמאות. זה כואב ולא הוגן לומר אבל היהודים בכך שאיפשרו לערבים להמשיך להרוג בהם אחראיים בעדינותם כלפי הגורם הרצחני שהוא הלאומיות הערבית למצב.

אנחנו משחקים ב'נדמה לי' עם אויב רצחני ואז כשהוא הורג אותנו בוכים לעולם שהוא אנטישמי - הגיע הזמן שנודה בזה".

 

אכן, העסקה הזו היא סימפטום, לכל מהלך שאינו מבטל את השאיפה הערבית לעצמאות תחת שם הכיסוי פלשתינאי.

 

סימפטום לעוד דגל שנתקע בהמשך למלחמה ערבית-פלשתינאית עד לעצמאות מול אויב ישראלי המצוי במגננה רבתית.

 

שחרור שבוי כזה או אחר, עולם ומלואו, בהשוואה לכלל הסיפור הלאומי העומד כעת בסכנה - מתגמד.

 

לצערנו הממשלה הראתה כי מבחינתה ניצחון הוא רק עוד המשך הסבבים.