הילדים של סתיו 23'

בעיצומה של המלחמה בעזה, קיבלנו הזדמנות לעצור שניה ולהביט בפנים של הילדים והנוער שלנו. בכל פעם שעוד חטוף או חטופה חוזרים, אנו רואים בעיניים שלהם את השתיקה ואת העצב. אנחנו יודעים שלמרות שהוא או היא שרדו, החיים שלהם כבר לא יהיו אותו הדבר.
חלק מבני הנוער האלו מתארחים כאן בימים אלו, אצל הקהילה הישראלית בלוס אנג'לס, בביתה של ליאת ונתי משה בוואלי וילג׳. שם, הם זוכים לכמה שבועות של שקט, להתנתק מעט מהמציאות הבלתי אפשרית של ישראל.
הכירו את: אופיר בר, ליהי בר, דנה חרל״פ, אור צורף וטל פוקס; כולם נערים בגילאי 15-17 שהתגוררו בישובי עוטף עזה- קיבוץ מגן ומושב עין הבשור. את החודש האחרון, סיפרו לי, בילו בהליכה מהלוויה להלוויה של חברים ומכרים וציפייה דרוכה לחזרתם של חבריהם החטופים. הבתים שלהם הוחרבו והם עברו להתגורר בבתי מלון ואכסניות באילת.
אבל אחרי כמה שבועות גם הם איבדו את זה: ״כמה אפשר כבר להסתובב בטיילת בלי לעשות כלום״. סיפרו לי. כשקיבלו את ההזמנה מבית משפחת משה לבוא להתארח ולעשות טיול חוויתי בקליפורניה חלקם היססו. מה עם החברים בארץ והמשפחה, ובכלל איך אפשר לצאת לחופשה כשישראל במצב שכזה. לבסוף בלחץ של הוריהם, השתכנעו.
ליאת ובעלה נתי הם דמויות מוכרות בקהילה. נתי הוא חזן בבית הכנסת התימני בעיר ואחד ממקימיו. הזוג איחד אנשים רבים מקהילה הישראלית בכל רחבי קליפורניה כדי לדאוג לעשות לילדים האלו קצת טוב על הנשמה.
בעודי יושב לשיחה עם קבוצת הנערים והנערות האמיצים הללו, ראיתי את החיים שבתוכם, הנעורים המתפרצים של חבר'ה צעירים שרוצים לשמוח. לרגעים הם מצחקקים ומחייכים, אך מספיקה הודעת טקסט אחת מהבית והמבט משתנה - המציאות המכאיבה של ישראל מגיעה גם ללוס אנג׳לס.

ליאת ונתי משה ברגע מאושר עם הוריהם, משפחתם ובני הנוער שהגיעו מישובי מעוטף עזה

איפה כל אירועי הטרור האלו תפסו אתכם?
אור: ״ביום שישי בערב היינו במסיבה במושב יתד אצל חברים ונשארנו לישון שם. בבוקר התעוררנו מהטילים בשמים. בהתחלה יצאנו לצלם אותם כי היו כל כך הרבה במכה אחת; כמות שאפילו אנחנו לא רגילים לראות. אני זוכר שצחקנו בינינו, אמרנו: ׳וואו הם (חמאס) הגזימו, הם הולכים לחטוף על זה׳.
כשנכנסנו הביתה ראינו שהחשמל נפל בכל הבית ולאט לאט הבנו שמשהו אחר קורה פה. אנחנו רגילים לראות רקטות וטילים בשמיים ולשמוע פיצוצים וכל זה, אבל כשראיתי בוואטסאפ תמונה של חבר שלי ליאם אזוק בדרך לעזה הבנתי שקורה פה משהו נורא, משהו שלא ראינו מעולם.״
ליהי ודנה נזכרות בהתרגשות בכרמל בכר, חבר טוב שלהם שנרצח באותה שבת בקיבוץ בארי: ״כולם קראו לו מלי. גם הוא היה בן 15, הוא היה ילד אמיץ עם הרבה שמחת חיים ומלא בנתינה ואהבה לכל הסובבים אותו. הוא מהילדים הללו שכולם אוהבים, ההורים והמורים. הוא היה כזה שתמיד מתנדב לעזור ראשון.
באותה שבת המחבלים נכנסו לביתו שבקיבוץ בארי והחלו לירות לכל הכיוונים. אבא שלו וכרמל החזיקו את הידית של דלת הממד ונאבקו במחבלים. המחבלים התחילו לירות על הדלת והצרור הראשון פגע בכרמל, הוא נפצע אבל הוא לא הפסיק להאבק. הוא הלך לאחותו ואמא שלי שהיו בקצה השני של החדר כשאבא שלו עדיין מחזיק את הדלת וממשיך בכל הכוח להאבק עם המחבלים, אך הם ירו לעבר אבא שלו צרור שני לרגליים והוא נפל על הרצפה. המחבלים הבינו שלא יצליחו להיכנס מהדלת אז הם הגיעו לחלון הממד וניסו לפתוח אותו. הם ראו רווח וזרקו דרכו 3 רימונים. בדרך פלא 2 מהם לא התפוצצו. המחבלים המשיכו לירות צרורות לתוך החדר ופגעו באמא של כרמל בגב פגיעה קשה.״
כוחות ההצלה הגיעו לבסוף למקום אך לא הצליחו להושיע. כרמל ואמו מצאו את מותם בממ״ד.

במהלך הפגישה עם הצופים בלאס וגאס

ליהי ודנה המשיכו וסיפרו לי: ״כרמל שלנו היה גיבור ואנחנו פה כדי להנציח אותו ואת הבן אדם שהוא היה. התחביב האהוב עליו היה גלישה, הוא אהב את הגלים. היה לו חלום ללכת לגלוש בסרי לנקה. בנשימותיו האחרונות כרמל ביקש מאחותו שהייתה איתו בממ״ד להיקבר עם הגלשן שלו. כל כך עצוב שבן אדם זהב שלא עשה כלום נרצח ככה. לא נשכח ולא נסלח״.
בפנים עצובות סיפרו לי החמישה על השבועות שאחרי ההתקפות כשהבינו שאיבדו את ביתם. אור: ״יצאנו בשיירות כל הדרך לאילת. בימים הראשונים לא הבנו מה קורה איתנו. היינו כמה אנשים בחדר בוהים בקירות, לא הצלחנו להירדם בלילה. תמיד חשבנו שעוד משהו רע הולך לקרות.
בהתחלה חיכינו לחברים שלנו - היה לי חבר ליאור שלא ידעתי בכלל איפה הוא עד שגיליתי שהוא בעזה, אחותו גלי גם הייתה בשבי והיא בדיוק חזרה עכשיו עם המשוחררים. עם הזמן כבר לא היה לנו מה לעשות באילת. היינו מסתובבים בטיילת כל הזמן בלי לעשות כלום, כמה אפשר, הרגשנו שהחיים בארץ נעצרו״.

נולדתם וגדלתם ביישובי העוטף. זה היה מפחיד לחיות כל כך קרוב לעזה?
״לא, בכלל לא. זה הבית שלנו. היינו רגילים לכל האזעקות והצבע האדום. גם כשהיו טילים היינו יוצאים החוצה לראות את היירוטים ולפעמים לצלם את השמיים, לא היינו נכנסים לממ״ד. בשגרה שלנו היינו הולכים לטיולים על הגדר, ממש לוקחים טוסטוסים ונוסעים באזור לפעמים עד 100 מטר מהגדר. תמיד הרגשנו בטוחים חשבנו שהצבא שלנו כאן שומר עלינו.״

אתם רגילים לראות את כוחות צה״ל כל הזמן, מוזר לכם שהם לא היו שם באותו הבוקר?
"מאוד מאוד מוזר. אנחנו היינו במסיבה בישוב שלנו ורק אחרי יום וחצי הצליחה להגיע אלינו שיירה של צה״ל ולהוציא אותנו. כל כך הרבה אנשים שלחו לנו הודעות שנקרא לצבא, הבית שלנו נשרף ואף אחד לא בא. קיבלנו הודעות של חברים שנפרדו מאיתנו.״

אם חשבתי שהטראומה והאכזבה שחשו מהצבא שבושש לבוא עלולים לפגוע במוטיבציה שלהם להתגייס לצה״ל אז טעיתי בגדול. הם כבר חולמים על השירות הצבאי שלהם: ״הטרור של אוקטובר 7 רק מעלה את המוטיבציה שלנו להתגייס, אנחנו רוצים להיות הכי קרבי שיש.״
הבנים מדברים איתי על הרצון להצטרף לסיירות של צה״ל והבנות מצהירות שהן ילכו רק לקרבי ולחיל האוויר. מוטיבצית שיא, מלח הארץ!

מימין: דנה , ליהיא, ליאור וליאן. באירוע לכבוד הגעתן בחצר של בית משפחת משה

לנגב להם את הדמעות
בני הנוער מישראל זוכים לביקור חלומות כזה המגיע להם יותר מכל אחד אחר. בארגון של משפחת משה עשרות חברים מהקהילה הישראלית בכל רחבי קליפורניה התנדבו לעשות כל שניתן כדי לשמח את חמשת האמיצים והאמיצות הללו.
הם יצאו לימי כיף בפארקים הכי נחשבים בקליפורניה, טיולי רייזרים והופעות. כמו כן קיבלו סיור מיוחד באולפני סוני וראו איך מצלמים סרטים. המשיכו ליום כיף ביוניברסל סטודיו. בנוסף יצאו לסוף שבוע בלאס וגאס והלכו להופעה של סירקס דה סוליי. הנערים והנערות מישראל כל כך נהנו מעיר החטאים שהם חזרו לבקר בפעם השנייה בתוך שבועיים.
בהמשך ביקרו גם בסן דייגו ויצאו לשייט על סירות ואופנועי ים, עשו יום כיף בחופים של לונג ביץ' ולגונה ביץ' הקסומה, הכל בסיוע הקהילה הישראלית של כל אזור. בנוסף, הם קיבלו משלוחי אוכל עד הבית משורה של מסעדות ישראליות ובשלנים מקומיים, ימי מניקור פדיקור לבנות ודמי כיס לבזבוזים.
בני הנוער לקחו את הזמן להכיר את הקהילה הישראלית בלוס אנג'לס- ביקרו בשבט הצופים הישראלי, למדו על הפעילות שלהם ויצרו חברויות חדשות. "וואו, לא חשבנו שיש בלוס אנג'לס קהילה ישראלית כל כך גדולה״, סיפרו לי.

מילה מהמארחת
"היתה לי הזכות במסע לשמח את הילדודס ולהשכיח קצת ממה שחוו, להכיר אנשים מהקהילה, מלאס וגאס, לוס אנג'לס, סן דייגו ולונג ביץ. בין הטיולים שהקהילה המקסימה שלנו תרמה היו טיולי רייזרים, הופעות והפארקים הכי נחשבים בקליפורניה, ושלא נשכח את כל ה- Food Train שקיבלו ישר לבית, והכי חשוב, את הגאווה לראות את הנתינה האין סופית, החל בחיבוק החם והאהבה שקיבלו ועד דמי הכיס לבילוים."
ליאת: ״זה המעט שאנחנו יכולים לעשות עבורם. אני יודעת שכל הקהילה הישראלית כאן מרגישה ככה. אנחנו חיים כאן בבטחון וחשוב לנו לתת בחזרה לישראלים בארץ. זאת הזדמנות להעניק להם רגעים של אושר ולהשכיח מהם קצת את כל הדברים הנוראים שהם ראו בישראל. אני גאה לראות את הנתינה האין סופית והחיבוק החם שהם קיבלו מהקהילה שלנו.״
בנוסף, סיפרה לי על הימים הראשונים עם הגעתם: ״אתה מביט בהם ורואה את המחזות הקשים שהם חוו. הבנות היו מפוחדות והבנים, חלקם לא נרדמו בלילה, הם היו בוכים מהזכרונות שלא עוזבים אותם. עכשיו הם מצליחים לנשום קצת ולהרגיש בטוחים. יש רגעים של שמחה ואז הם מקבלים טקסטים נוראים מחברים שלהם בישראל, הם שומעים על הרוג ועוד הרוג, אתה רואה את זה בטלפון שלהם ואתה מקבל שוק, מדובר בילדים ומה שהם עברו זה מטורף״.
קשה לתאר עד כמה אסירי תודה החבורה הצעירה מישראל. אך גם הם יודעים שהמציאות מחכה להם מעבר לפינה. בשבוע הבא יחזרו הבנים לישראל; עליהם לסיים את מבחני הבגרות שלהם.
הם סיפרו לי שפתחו לשכבה שלהם כפר נוער מיוחד שם ימשיכו ללמוד למבחני הבגרות וגם יצאו למיונים לצבא. הבנות צעירות יותר, תישארנה עוד בעיר המלאכים.
החבר׳ה הצעירים סיפרו לי שלמרות החוויה המדהימה והכיף הגדול יש להם לפעמים רגשות אשמה שהחברים שלהם בישראל לא יכולים לחוות את כל הטוב הזה. אך בינתיים הם משתדלים להנות ולצבור כוחות להמשך.
חלקם מספרים שישמחו לבוא לכאן שוב אחרי הצבא וחלקם הצהירו בפני שהם יקימו את ביתהם רק בישראל בישובי עוטף עזה: ״ישראל זה הבית שלנו ולא נוותר עליו לעולם״, סיכמו בגאווה.

בני הנוער מעוטף עזה במהלך יציאתם מהישוב ב- 7 באוקטובר

מכתב מהורי הילדים בישראל:״מלאכים והמלאכיות שבלוס אנג'לס ווגאס"

"אין לנו מילים להודות לכם על כל הזמן, העשייה, הנתינה, החוויות הטובות, החיבוק והלב הרחב שעטפתם את היקרים לנו. לאחר השבת השחורה שעברנו בעוטף ובמיוחד כל הזוועות, הרוע והאכזריות שהילדים שלנו נחשפו אליהם בעל כורחם, אשר ברגע נהפכו מילדים מלאי שמחת חיים וחייכנים לילדים עם הרבה עצבות, פחד, חוסר אמון וביטחון.
ברגע הראשון שעלה הרעיון לשלוח אותם למשפחה המדהימה שפתחה את ליבה וביתה לכל חבורת הנערים, לא חשבנו פעמיים, התארגנו כמה שיותר מהר, קנינו כרטיסים ושלחנו אותם.
כבר אחרי הלילה הראשון קיבלתי טלפון מהבת שלי: "אמא, איזה כיף, זה הלילה הראשון אחרי שבועיים שאני מצליחה להרדם ולעצום עיניים", זה הרגע הראשון שהבנו שעשינו את ההחלטה הנכונה.
ומפה זה רק התעצם... אחרי המאמץ הלא מובן מאליו שאחותי הצליחה להגיע אליכם ויצרה את החיבור המבורך עם כל אחד ואחת מכם.
חשוב לנו שתדעו שכל דבר קטן כגדול זה עוד צעד לריפוי הנפשי שלהם ולהחזרת שמחת החיים ותחושת האמון הביטחון. זה הטיפול הכי טוב שיכולנו לבקש.
על כל תמונה וטלפון שאנו מקבלים מהם על כך שכל כך טוב להם, ומספרים לנו על כל האנשים המדהימים והטובים שפגשו, זה פשוט מרגש אותנו כל פעם מחדש.
החיבוק החם והעזרה הרבה מראים את העוצמה של העם הנהדר שלנו והערבות ההדדית.
אז שוב תודה רבה לכל אחת ואחד מכם, בהערכה עצומה מאיתנו ההורים: משפחת בר, חרל״פ, צורף ופוקס.

לתרומות לחצו כאן

לתרונות נוספות לחצו כאן