בין מלחמה לתקווה: עזרו לשימי ודניאל להיות הורים

לא הרבה סיפורים אופטימיים מגיעים מישראל בחצי השנה האחרונה. נדמה כי שגרת החיים בארץ כוללת בעיקר מהדורות חדשות מיוחדות המעדכנות על מצב החטופים בעזה, דיווחים משטח הלחימה שם או הפגזות חיזבאללה על ישובי הצפון. אך בתוך כל הטירוף הזה שנקרא מדינת ישראל, אנחנו מוצאים תקווה בסיפורים האישיים של העם שלנו, שהיה ונשאר חפץ חיים.
הכירו את שימי גוזלן (32) ודניאל בכר (31), זוג המשתייך לקהילה הגאה בישראל. שניהם שירתו בתפקידים קרביים בצבא ולמעשה, את הראיון הנוכחי עימם היינו צריכים לדחות מספר פעמים עד ששימי ישוב משירות מילואים ארוך בגבול הצפון הרותח בימים אלו.

 

שימי ודניאל 

הזוג התחתן בחודש מאי האחרון לאחר היכרות של ארבע שנים. החתונה התקיימה באולמי ״אדם וחווה״ בעיר חיפה, עם רב רפורמי וטקס חופה יוצא דופן ומרגש לעיני משפחה וחברים. עכשיו הזוג מתמודד עם המציאות הישראלית העצובה, בה חתונה של זוגות חד מיניים עדיין אינה מוכרת בחוק.
כששאלתי אותם מדוע לא טסו להתחתן בחו״ל, ענו לי בפשטות: ״זו הארץ שלנו, הבית שלנו כאן ורצינו להתחתן מול כל המשפחה והחברים שלנו״. אכן, אהבת הארץ בדמם.

דניאל נולד וגדל במושב גבע כרמל, הוא שירת ביחידת קרקל הקרבית במחלקה מעורבת של בנים ובנות. בנוסף, עשה שנת שירות בנוער העובד והלומד. הוא בעל תואר בחינוך בלתי פורמלי ותעודת הוראה. דניאל העביר את חייו הבוגרים בהדרכת קבוצות נוער שונות בעכו, משגב, קיבוץ יזרעאל ובכל רחבי הצפון. כיום, הוא אחראי על רכזי נוער במערך החינוך הבלתי פורמלי בחוף הכרמל.

מאז התחלת המלחמה, סיפר לי, הוא בעיקר מתרכז בטיפול וסיוע לקבוצות ומשפחות המפונים מאירועי ה-7 באוקטובר.
גם שימי בעל עבר קרבי כלוחם בתותחנים; הוא הוקפץ בתחילת המלחמה ל-71 ימי מילואים בגבול הצפון ולמוצבים ברמת הגולן. שימי: ״מה-8 באוקטובר הייתי במוטיבצית שיא. הרגשתי מוכן להילחם על הבית. שירות המילואים בגבול הצפון היה בתנאים לא פשוטים בהתחלה: ישנו באוהלים בשטח עם גשם ובוץ, לא ידענו איפה המקלחות השירותים והיה חוסר וודאות של מתי ואם בכלל נחזור הביתה. אבל אני ראיתי את השירות בזמן מלחמה כשליחות לכל דבר. בפעימה השניה יצאתי לעוד שירות מילואים, ואז כבר הייתי בבסיס מסודר יותר עם חדרים נורמלים. במצטבר עשיתי כבר 120 ימי מילואים ואני עדיין בכוננות״.

מתוך שירות המילואים של שימי בגבול הצפון 

נאה דורש נאה מקיים

מספיקה שיחה קלה עם שימי ודניאל כדי להבין עד כמה ישראל יקרה להם. השניים מתעקשים לחיות באזור הצפון, במקום בו נולדו וגדלו, ולהמשיך לעשות עבודת נוער וקהילה באזור. עכשיו הזוג מבקש להביא ילדים ולהקים משפחה בישראל אך נתקלים בחומה בירוקרטית מהמדינה שכלל אינה מכירה בהם כזוג נשוי. הם סיפרו לי את התחושה הלא פשוטה וההרגשה שהמקום אותו הם כל כך אוהבים כלל אינו מכיר בהם. שימי: ״זה לא נתפס, כמעט הזוי, שאני לא יכול להתחתן במדינה שלי ואין היכרות בזוגות חד מיניים״. דניאל: ״זו בושה שאנשים שנותנים כל כך הרבה ומקריבים את החיים שלהם למען המדינה צריכים להתנהל מול מוסדות שלא מציגים גמישות או רוח מחשבה חופשית; ואינם מאפשרים לאנשים מסוימים לחיות את החיים שלהם כמו שהם רוצים בארץ שהם אוהבים ונלחמים עבורה״.

השניים סיפרו לי שעשרה אחוזים מהלוחמים בחזית כרגע משתייכים לקהילה הלהט״בית, אך המדינה במקרים רבים גורמת להם להרגיש אזרחים סוג ב.
דניאל: ״תהליך הפונדקאות בארץ מלא בבירוקרטיה, זמני ההמתנה מאוד ארוכים והוא מאוד יקר. אנחנו רוצים 2 ילדים, אחד ממני ואחד משימי. בארץ מדובר בסכום של 350 אלף שקל לילד! וזמני המתנה יכולים לקחת כמה שנים״.

הזוג מצא חלופה לעבור את התהליך בארגנטינה, שם יוכלו לבצע את הליך הפונדקאות ולהביא לעולם 2 ילדים בסכום יקר, אך בר השגה, של 500 אלף ש״ח. ״אנחנו מקווים לעשות את התהליך דרך ״תמוז״, סוכנות פונדקאות ישראלית המסייעת לזוגות להגשים את חלומם להביא ילדים ולהקים משפחה משלהם. הסוכנות פועלת כבר 15 שנה ומציגה רקורד מרשים של למעלה מ-5000 לידות. היא מעניקה ליווי לכל אורך הדרך: מציאת תרומת ביצית, איתור אם פונדקאית מתוך מאגר נשים מסודר.
בהמשך, שליחת הזרעים למעבדה בארגנטינה, וברגע שהאם הפונדקאית מגיעה לזמן הלידה, אנחנו נצטרך לטוס לארגנטינה ולשהות שם בערך חודש עד שיושלמו בדיקות האבהות. אותן נשלח לארץ להוצאת דרכון כדי שנוכל להגיע עם התינוק לישראל״.

אתם מתגוררים בצפון, אתם לא חוששים מאיום המלחמה עם חיזבאללה?
״הגבול מאוד חם, אנחנו מקווים שתהיה פשרה מדינית, אבל גם מוכנים לנורא מכל במצב של מלחמה. ממה שראיתי בשירות המילואים בגבול; ישראל מוכנה למלחמה בצפון, הכוחות ערוכים ובכוננות, אנחנו די בטוחים שזה יקרה אין מנוס״.

ואתם לא מתלבטים אם להביא ילד, דווקא עכשיו כשהמדינה נמצאת במלחמה?
דניאל: ״זה מפחיד אבל אין מה לעשות. אלו החיים פה בארץ. יש מצב שלנצח נחייה על חרבנו אז אני לא רוצה שהחלומות שלנו על חברה טובה יותר יסתיימו בגלל שאני מפחד מהמציאות היומיומית בישראל.
אני עובד במערכת החינוך, אני נמצא עם נוער כל יום, רואה ומכיר אותו ואני יודע שיש עתיד למדינה שלנו, זה לא הסוף. יש פה דור שלם של אנשים שרוצה לבנות את המדינה הזו ולחיות בטוב.
בתור מחנך של הדור הצעיר אני רואה כמה קשה להם. אבל מצד שני, אני מביט בנערים ונערות בני 16 מלאים ברוח התנדבות, תופסים יוזמה, מסייעים לקיבוצים, עוזרים למפונים ואפילו מסייעים לחקלאים פה בצפון.

אתה יודע, במהלך המלחמה כל התאילנדים שעבדו בחקלאות ברחו והשאירו את החקלאים בצרה צרורה כי לא היה מי שיעזור להם עם הקטיף. יש פה נוער ישראלי שבא לעזרתם, קם כל יום מוקדם בבוקר, קוטף מלפפונים ורק אז הולך לבית הספר. כשאני רואה את זה אני מתמלא בתקווה״.

 

שימי ודניאל, חולמים על ילד ראשון 

בנוסף לנושא הכספי, שימי ודניאל שיתפו אותי באתגרים נוספים: ״אנחנו גרים בפריפריה ואין כאן הרבה זוגות להט״בים. החשש שלנו הוא איך יקבלו אותנו בקהילה- זוגות חד מיניים עם ילד זה לא דבר מנורמל כאן״.
לפני מספר שנים הזוג גורש ממתחם הבריכה בבית מלון בטבריה לאחר שנצפו מתנשקים בפומבי. המקרה הגיע עד לחדשות ערוץ 12 ובית המלון שחשש לתדמיתו הוציא התנצלות רשמית.
השניים סיפרו לי שגם משפחותיהם התקשו לקבל את היציאה מהארון: ״אנחנו מגיעים ממשפחות עם מנטליות מסוימת והשורשיות והמסורת מאוד חשובה להם.
שימי: ״אני גדלתי במשפחה מרוקאית והמשפחה של אבא שלי הייתה יותר דתית. יצאתי מהארון רק בגיל 26 בגלל שחששתי מהתגובה. אבא שלי לא קיבל אותי וזה היה קשה וכואב. הוא תמיד היה שואל מה עם חברה או בת זוג, למרות שהיה ברור לכולם שאני גיי, פשוט לא דיברנו על זה ולא הייתה הודעה רשמית.
אבא שלי אמר לי שהוא לא יגיע לחתונה שלי וזה היה ממש קשה לשמוע. ניסיתי לדבר איתו אבל הוא סירב. בסוף, ממש כמה דקות לפני החופה הוא הגיע בהפתעה. הוא לא נכנס מתחת לחופה אבל היה בחתונה״.

דניאל: ״אני יצאתי מהארון בגיל 15, צעיר יחסית, אבל גם לא מול המשפחה. ידעתי שזה יהיה להם קשה. רק כשהתגייסתי לצבא והייתי כבר מחוץ לבית אז סיפרתי להם. אבא שלי לא קיבל את זה טוב. הוא אמר לי דברים כמו:׳מה נמאס לך מבנות׳? ו׳אל תביא את הבחורים שלך לפה׳. אחותי ניסתה להרגיע אותו ואמרה לו: ׳תיזהר, הוא בצבא ויש לו נשק׳. הם פחדו שאני אפגע בעצמי.

בגיל 26 יצאתי עם אבא שלי ל״מסע יובל״; זה פרוייקט של הורים והבנים שלהם של חבר׳ה ב״דרור ישראל״- תנועת הבוגרים של הנוער העובד והלומד. המסע הפיזי והרוחני עובר בין מקומות בארץ. בכל סוף שבוע מקום אחר כמו:כינרת, מצדה וצפת. ההורים והבנים מבלים זמן ביחד, ישנים ביחד, מטיילים, וכך נוצר תהליך של חיבור המאפשר שיחה אחרת על מי אני ומה אני. בשיחה ביני לבין אבא נוצר חיבור חיובי שלא היה שם קודם. אבא שלי כל כך התלהב והתרגש מהחיבור הזה שהוא ביקש שטקס הסיום של המסע יתקיים בבית שלנו. עכשיו אנחנו במצב שההורים שלי הכירו את שימי והתאהבו בו לגמרי״.

השניים הכירו דרך אפליקציה בזמן תקופת הקורונה בה כולם היו מסוגרים בבתים. דניאל: ״אני זוכר ששימי הגיע מקריית אתא והשותף שלי לדירה באותה תקופה לא הסכים להכניס אותו בגלל שהקורונה הייתה בשיאה וכולם חששו. אבל לא ויתרנו ועשינו דייט ראשון על הגג בבית של ידידה שלי. החיבור היה מיידי וידענו שאנחנו רוצים את אותו הדבר: זוגיות מבוססת וטובה. בתוך כל המלחמה, העצב והמוות שחווים במדינה שלנו כרגע, אנחנו מבקשים את עזרתכם להביא חיים חדשים״.

הזוג פתח דף באתר GIVE BACK, פלטפורמה דרכה ניתן לתרום כסף כדי לסייע להם, להגשים חלום ולהביא חיים לעולם הזה.
הפלטפורמה כוללת לא רק תורמים אלא נתרמים. אנשים שמתנדבים להעניק שירות או מוצר מסויים והכסף עבורו הולך לתרומה.
באתר תוכלו למצוא בחורות שעושות סדנאות עיצוב בפרחים יבשים, מארזי עוגיות למכירה, עוגות שונות, שיעורי ריקודי בטן פרטיים, הזמנה לערב הכנת פיצה ועוד. אנשים יכולים לרכוש ולהנות מהמוצרים והשירותים הנפלאים ותוך כדי גם לסייע לשימי ודניאל להביא ילד לעולם.

https://giveback.co.il/project/78210

לתרומות דרך Give Back