דעה: את מי ההנהגה הישראלית בכלל מייצגת?

לאורך ההיסטוריה, ממשלות ישראל ביצעו טעויות רבות שהמשותף לכולן הייתה הנחת היסוד (או לפחות ההסבר) כי השמירה על ביטחון ושלום האזרחים היא שניצבת בראש מארג השיקולים של מקבלי ההחלטות.

אפילו הסכמי אוסלו, על כל מופרעותם המדינית והביטחונית, נתפסו (בזמנו) בעיני 45% מהאוכלוסייה הישראלית באופן חיובי, כפי שהראו מחקריו של פרופסור אשר אריאן המנוח.

אכן אין דוגמה טובה מהסכם זה להמחיש כי לא אחת גם הציבור הישראלי נשבה בקונספציה שמכרה לו הנהגתו.

אך לא הפעם. 

אם בעבר ויתורים הזויים, בוצעו לפחות מתוך עמדת עוצמה אזורית כמו זו שהיתה לישראל עד לפני עשור, כיום הויתורים מבוצעים מתוך נחיתות בכל קנה מידה אובייקטיבי (סד"כ, תחמושת, קווי אספקה, גיאוגרפיה, טופוגרפיה) ביחס לאויבים.

אך לא די בכך, לא רק שהויתורים והטעויות מבוצעים מתוך התדרדרות אל פני תהום ברמת העוצמה האזורית (קרי, יש פחות מרווח לטעויות), אלא שכיום, למרבה התדהמה והאימה, הם גם מבוצעים על ידי הנהגה שיודעת מראש את ההשלכות המדויקות של הטעויות - ובכל זאת נחושה לבצען!.

שכן בשונה מבעבר, היום כבר כל איש שמאל יודע ש85% מהאוכלוסייה הפלסטינית בשומרון ביהודה ובעזה תומכת בטבח השבעה באוקטובר; כל ילד יהודי יודע שמטרות העל של התנועה הלאומית הפלסטינית, בין אם אש"ף, ובין אם חמאס, היא השמדת ישראל והקמת פלסטין על חורבותיה; וכיום כל אדם בר דעת יודע שאין לחזור לשישי באוקטובר ברמה הביטחונית או המדינית. 

אבל את מה שהישראלים כבר יודעים ממשלת ישראל שבחודשים האחרונם פועלת באופן אקטיבי למסור תספוקת לוגיסטית וגב דיפלומטי לשליטת חמאס בעזה תוך סילוק הנוכחות הצבאית הישראלית מהשטח, כנראה שכחה.

למעשה, כיום מחדל ה-7 באוקטובר מתחרה במחדל האסטרטגי של ניהול המערכה שאחריו. 

הממשלה מנהלת מול האויב משא ומתן, מתעלמת מרצון רוב האוכלוסייה היהודית לכונן מחדש את ההתיישבות בעזה, מתעלמת מרצון האוכלוסייה היהודית להשיב את השליטה הביטחונית בשטח, מתעלמת מהרצון לכבוש את ציר פילדלפי, מתעלמת מרצונם של תושבי העוטף לחיות ללא טילים, מתעלמת מרצונם של תושבי הצפון לשוב לבתיהם, ופעם אחר פעם נכנעת לתכתיבים זרים מופרכים (ביקור נוח'בות) תוך ויתור על האינטרסים היסודיים של הגנה מפני אויב - וזאת לאחר שקונספציות אוסלו, קמפ-דיוויד, ההתנתקות, אנאפוליס, בר אילן, ושימון חמאס - כבר הוכיחו את מסוכנותם.

היום שלא כאז, כולנו כבר יודעים שהמשך הרפיסות תוביל להתחזקות האלימות הפלסטינאית, ושאלימות זו בליווי עיקרון הסבלנות המוסלמית, תבקש להחיש את השמדת ישראל, חלילה וחס, באמצעות סיוע איראני, סורי, עיראקי, תמני, ולבנוני (ואולי אף מצרי) בדמות מאות אלפי טילים שישמידו תשתיות, בסיסים, וריכוזי אוכלוסין ואשר במקביל להם תגיע התנפלות חמושה בסגנון תרפ"ט על העורף המרוכז בין חדרה וגדרה - אגב, בין בניית נמל חמאס אחד למשנהו, מישהו שם למעלה למען השם מנסה לנטרל את תרחיש הייחוס הזה?.

 

 

פרשנים ואזרחים רגילים לא חשופים למארג השיקולים, אך הם מסוגלים לקרוא רמה מסוימת של המציאות, והיא לא נראית טוב.

למעשה ישראל חשופה לסנקציות בינלאומיות, מכוונים אליה חצי מיליון טילים, חמאס נהנה מתמיכה של למעלה מ-85% בעולם הערבי (כולל למעלה מ-80% במדינות שיש לנו איתם הסכמי 'שלום'), בקעת הירדן פרוצה, הגליל, הנגב, ושטחי C מופקרים, ובעזה האוכלוסייה שהפכה את עצמה למעבדת נאציזם-איסלאמיסטי (כדברי האלוף גיורא איילנד) מקבלת נמל ימי המאובטח בידי חטיבה ישראלית, ציר פילדלפי בשליטת חמאס-מצרים, אנשי פלוגות הסער של הנוח'בות מצ'ופרים, הארכיטקטים של הטבח הנורא ביהודים מאז השואה טסים ברחבי המזרח התיכון באין מפריע (הנייה, משעל ופמליותיהם), ורבי-המחבלים שתחת כל ממשלה נורמלית כבר היו מתים - קובעים מקהיר תנאים לגבי שחרור החטופים במקום למסור אותם אלינו בבונקרים בתחינה להפסקת אש.

אה וישראל בדרך לשחרר מאות רוצחי יהודים.

והחטופים?. סליחה, אפשר לשחרר את החטופים גם באמצעות השמדת חמאס, ואם זה או-או (מה שלא אמור להיות!!), אז אף שאין אדם שלא מוכן להפוך את העולם למען שחרורם, הרי שהשחרור לא יכול לבוא על חשבון האינטרסים החיוניים של ביטחונם של 7 מיליון יהודים בארץ הזאת - ואת זה אומרים גם בני משפחות חטופים כדיצה אור, וצביקה מור, שהקימו יחדיו את "פורום תקווה" המושתק בתקשורת הממסדית.

אף שעזה הרוסה בחלקה הרב (30% מהבניינים), וחצי מהמחבלים נהרגו, הרס בניינים (שייבנו מחדש) והרג מחבלים (שיוחלפו) אינו שווה ערך לאיום האמיתי שישראל הורידה מהשולחן כבר באוקטובר.

גירוש אנשים וכיבוש שטחים.

כל ילד ערבי יודע - ממשלת ישראל הפסידה את הכרעת המערכה שנפתחה ברגע שוויתרה, מסיבותיה שלה - על כיבוש וגירוש.

ייתכן שנתניהו הביא אותנו לחולשה כה עזה עד שהיינו חייבים להוריד זאת מהשולחן מהתחלה - אוקי, אם זה המצב, אז מי שיצר מצב שבו אין תנאי הכרעה בזירה הכי פחות אסטרטגית (ביחס לאיראן, סוריה, ולבנון) לא יכול להמשיך לנהל את העסק.

בחזרה למציאות; לאחר הטבח "רק" 56 אחוזים מהעזתים תמכו בו, כיום, חצי שנה לאחר מכן הנתון טיפס ל-71%, העזתים מבינים - אם לא משלמים בגירוש וכיבוש - ורק בשיפוצים - מה הבעיה?.

ואגב, מישהו בכלל טרח להסביר לנו, לפחות בקווים כלליים מה האסטרטיה כרגע?, לאן אנחנו מובלים? - מה קורה פה 205 ימים אחרי היום הארור ההוא?.

ברור שלא.

האם ישראל דואגת להפסיק את תספוקת התחמושת המצרית החופשית שסופקה לרצועה ב-20 השנים האחרונות? כמובן שלא - היא מתחננת מהמצרים לחופש פעולה ברפיח.

האם ישראל דורשת ממצרים לשוב לתעלת סואץ (כמצוין בהסכם השלום) - כמובן שלא.

מה למען השם קורה פה?.

מה שקורה הוא שחלקנו עדיין פה, אך שאיננו יכולים לסמוך על הממשלה לגלות את היצירתיות, התעוזה, והעוצמה הנדרשת לבצר את ביטחון ישראל.

נכון קיבלנו סיוע ביטחוני נחוץ, אך האם סיוע זה לא יכל להתקבל בלי פשיטת רגל אסטרטגית ביחס לעתיד הרצועה?

אגב, גם הדיווחים על ראש ממשלה שנראה חיוור ולחוץ מחשש לצו מעצר בינלאומי - שאמור להדאיג את כולנו (כולל מתנגדיו) - לא תורמים למצב.

כיום, התחושה, שלעיתים מרוב תסכול ועייפות קצת קשה כבר לבטא במילים, היא, שאותם משגים היסטוריים מהעבר, כגון אי כיבוש הגדה בשנת 48, כגון אי גירוש הערבים בשנת 67, כגון אי ההתעקשות על פתחת רפיח בהסכמי קמפ דיוויד ב-1979, וגם כגון כמובן אוסלו והתנתקות - חוזרים על עצמם שוב ב-2023-2024. רק שהפעם הם נעשים מתוך ידיעה ברורה כשמש של השלכותיהם העתידיות על ביטחון אזרחי המדינה ויכולת שרידותה.

במילים אחרות: כיום המשגים מבוצעים לאחר שכל ילד כבר יודע מה יהיו השלכותיהם בעתיד הלא רחוק.

לאחר שכל הניסויים האלה ברפיסות וכניעה הוכיחו את כשלונם, ההנהגה לא תוכל לומר בפני בית הדין של ההיסטוריה כי היא ביצעה את הטעויות האלה בשוגג.

וכשכמות הטעויות הולכת וגדלה, ומרחב התמרון הולך וקטן, באופן כה שיטתי, ובפרק זמן כה קצר, קשה למנהיגי המדינה לטעון כי האינטרס העליון שלהם הוא הבטחת ביטחונם ושלומם ארוך הטווח שלנו.

מאידך, יתכן ואתבדה, יתכן וצה"ל כבר ייכנס מיד לרפיח לכל הפחות (למרות שבלי גירוש וכיבוש זה לא ניצחון) אז לפחות את "הטרור" נמגר בסבב הזה.

אם לא, והמציאות היא שמה שהיה הוא שיהיה, אזי מה הפלא שיותר ויותר אזרחים הולכים ותוהים בינם לבין עצמם, משמאל ומימין, אילו אינטרסים הם חושבים שהם מייצגים?.