אנטישמיות כרציונליות: למה אירופה שונאת אותנו? ולמה יש בשנאה הזו הגיון?

חבר מאמסטרדאם שלח לי תמונות של תהלוכה ובה עשרות מכוניות עם דגלי אש"ף בלב העיר הנאורה.

בצידי הדרך, שלטים ועידוד מצד הולנדים ותיקים (משום מה בישראל נוטים לחשוב שההולנדים הם חברים שלנו - כשמסתכלים על שיתוף הפעולה עם הנאצים במהלך השואה מבינים שההולנדים התנהלו כנאצים אדוקים לכל דבר ועניין).

כשאנו מתבוננים בעיניים כלות באירופאים הנוצרים והנאורים לכאורה משתפים פעולה עם האנטישמיות המוסלמית באירופה הרי שיהיה זה נוח, פשוט, וקל מדי עבורנו לבוא ולומר

א. "הם מפחדים, ומוכנים להקריב את היהודי כדי לשמור על שקט מול השכנים המוסלמים".

ב. "הפרוגרסיביות הפוסט-קולוניאלית שטפה את ראשם".

ג. "הם תמיד שנאו יהודים".

נכון יש אמת רבה בטיעונים א' , ב' , ג'.

אך מדובר רק בפני השטח של תופעה רוחנית והיסטורית ועמוקה בהרבה.

ראשית חשוב לציין שהקרבת היהודי (לידי אש"ף, או גרמניה הנאצית) אינה מסכמת את שיא השאיפות הפוליטיות של הגורם המקריב ("פלסטין", גרמניה הנאצית).

אבקש לטעון כי האוכלוסייה האנטישמית המקומית (בד"כ האוכלוסייה האירופאית/ערבית) מתגייסת (ברחבי אירופה והעולם הערבי) משום שהיא סבורה שהרג/רדיפת היהודים לא יפתור את בעיותיה, אלא היא מתגייסת משום שהיא יודעת שבסילוק ופירוק היהודים עידן חדש נטול השגחה טרנצנדנטלית יתקיים, ובעידן זה תיווצר רגנרציה רוחנית, חידוש רוחני בעם המטהר את המרחב מהשפעת היהודים והיהדות, אבקש לטעון זאת באמצעות הוכחה של הדבר הן בתוך המיתוס הנוצרי והמוסלמי, והן בהיקשר להשפעה היהודית הפנומנלית על עולם המיתוס שמולו מתמודד הלא-יהודי.

למעשה, גם הערבי האנאלפבית, וגם הפרופסור ההולנדי - מחפשים באופן כמעט משיחי, להחיש עידן זה באמצעות השגת אותו 'גביע קדוש' - המפרק את כבלי המוסר האלוהי באמצעות פגיעה במבשריו.

או כפי שהיטלר ימ"ש ביטא - "השמדת מבשרי המצפון".

זו פריקת עול המתבטאת בחד באמצעות אתאיזם מחוכם בקרב הלבנים, או באמצעות ג'יאהד דתי בקרב המוסלמים.

עמוק בליבו החלול, גם האנטישמי הנבער ביותר, בין אם ידבר אוקראינית, או פקיסטנית, וגם האנטישמי המשכיל ביותר - בין אם הוא דובר הולנדית או נורבגית, יודע שאף שלטון אנטישמי (בין אם איסלאמי/נאצי/קומוניסטי/פרוגרסיבי) - ואף מדיניות אנטי-ישראלית, אינה המטרה הסופית של אותו המשטר.

ולראייה, עבור מרקס אחרי בעלי ההון היהודים באו הבורגנים ובעלי האדמות. עבור מוחמד לאחר הכופרים היהודים באו עובדי האלילים האחרים, עבור היטלר לאחר היהודים באו הסלאבים.

אבל פירוק הבסיס הרוחני (כמו בקומוניזם) או הלאומי-דתי (כמו באסלאם) או הפיזי-גזעי-תרבותי (כמו בנאציזם) של היהדות - הינה תמיד אינה אלא כלי ראשוני לשליטה רחבה יותר במיתוס ציוויליזציוני.

אבן פינה בדרך ארוכה יותר למערך שליטה חברתי אחר.

למעשה, גם הפרופסור וגם מוכר האייפונים יודע שמדובר בשלב ראשון למהפכה חברתית שבה יש צורך בשליטה בנראטיב הנשגבות - במיתוס.

אז למה היהודים? כי שנאה היהודים מייצרת נקודת ציון אימננטית, ראשונית, מתוכה משועבד המערך החזק ביותר של המיתוס.

מערך שיצר עם-אלוהים-אוניברסלי-הומניסטי-טרנצנדנטלי-המתרגם-לחוקת-אדם-נורמטיביסטית.

במילים אחרות: האובססיה ליהודים, היא אובססיה להשגת 'כוח-רוחני' שניתן למימוש לשוני-פוליטי טוטאלי מהרובד המיתי, עד המוסרי, ועד ההתנהגותי.

משום שבאין תורה שבעל-פה, או נראטיב עממי-אלוהי חוקי, שליטה איכותית שכזו, הינה בלתי נתפסת בעיני הגוי שקיבל על עצמו את האל האחד הכלל-עולמי (המוסלמי) או בעיני הגוי שמקבל את השילוש-האוניברסלי חסר המשפט (הנוצרי) או זה הכופר באל (האתאיסט).

הן המוסלמי, הן הנוצרי, והן האתאיסט, כל אחד בדרכו שלו, ובביטויים הלאומיים-מודרניסטיים בהם יתעטף, משום שאינו יודע את שפתו, חוקיו, משפטיו ודרכיו של מבשרי המיתוס, או שמא יודע אותם בערבון מוגבל ומתוך עוינות פילוסופית - מבקש להחליפו בסדר חדש, או לפרקו כליל - חיסול היהודי, כנשא המיתוס, הוא כלי מרכזי לכך - טאבולה ראסה הכרחית בדרך להגמוניה על תיקוף הכוח.

אך כאן מתחיל מעגל המוות של כל משטר וחברה אנטישמית-מודרנית - מעגל מוות הדומה קצת למרדף המטורף של הקומוניזם אחר 'שיוויון'.

למעשה, בגלל שהאנטישמי לא תופס את "הנשגב" (כמו שהקומוניסט לעולם לא משיג "שיוויון"), אזי גם אחרי שירצחו את היהודים (או "הבורגנים") - הוא כל הזמן ימשיך באלימות לגורמים אחרים עד שלכאורה הרוח הנשגבת והאוניברסלית החדשה הזו תושג (כברצון המוסלמים באמצעות שליטה בשפת האל) או תאויין (כברצון הנאצים באמצעות הפיכתם לבני האל החדשים).

בכך, אנטישמיות-מודרנית ועתיקה כאחד מאופיינת בניסיון לתפוס, לכלוא, ולעבד מחדש את הרוח.

מדובר במעין סיפור קין והבל משונה וכמעט מצחיק.

למעשה איון היהודי הוא רק שלב ראשון בניסיון לתפוס אידיאל שאין למאיין את השפה או מורשת להכיל.

לכן גם כל התיאוריות הקונספירטיביות שנועדו לעשות סדר מסביב למסתורין של הצלחת היהודים ולגשר את יסוד הבחירה (במנחה) העברית.

התיאוריות הסיבתיות האלה נועדו להמשיג ולהוריד לשפת קין דברים שלעתים אינם מובנים להבל עצמו.

המסקנה המפלצתית היא: שמבחינת האנטישמי - שנאת היהודים מבטאת דווקא ניסיון להתקרב ליסוד האלוהי האפשרי ביותר - דיאלקטיקת הנגדה, הפרכה, וירושה - השלילית בעיקרה, שכן אין לה באמת תוכן פוזיטיבי בהיעדר מעמד הר סיני מכונן-חוק-התגלות (אשר מוחלף בידי הנאציזם בגזע, בידי הקומוניסטים בכסף, ובידי המוסלמים באללה ובבשורת מוחמד).

למעשה מהמימד של קין והבל הראשוני המבטא קנאה יסודית לבשורה איכותית. האנטישמיות הופכת לאחר מכן כמעט תמיד תתפוס צורה בשלב שני המזכיר את הפרקטיקה של סיפור הקורבן.

בפרקטיקה זו, הבל עצמו, הוא דווקא האשם במותו - וכאן מגיע סיפור הצליבה.

אכן, כמו בסיפור צליבתו של ישו כארכיטיפ המקובל על הסוציאליזם (לגווניו) ועל האיסלאם (הרואה ביהודים כרוצחי ישו), גם הפעם, הקרבתו של היהודי (לא ישו, אלא אחיו), היא הניסיון והדרך המוכרת היחידה להתקרב לאל - כפי שהדבר מוצג היטב בציורו של מארק שאגאל - צליבה לבנה.

הרצון בקשר הזה, באין נתיבים אחרים למימושו מלבד הרג מוצדק של הבל נושא המנחה, בצליבת יהודי-אל (שהוא המנחה עצמה) בידי היהודים, אשר בכך הופכים בעצמם ל'קין', בסופו של דבר ימצא עצמו מתבטא באמונה שפגיעה ביהודים שהפכו מהבל לקין הינה כביטוי צדק מוסרי-אלוהי - מומנט פולחני.

כמו מעריץ מטורף של ג'ון לנון שלבסוף מחליט לרצוח אותו, משום שאינו מסוגל לכונן את הקשר הרוחני למולו.

זו היסוד של האובססיה הקטלנית הזו שתמיד הופכת לאלימה משום שהניתוק בין הגוי ליהודי, עמוק יותר מהניתוק בין ג'ון לנון למעריצו שלפחות שניהם דיברו אנגלית...

למעשה, אם נשים בצד את המורפולוגיות המקראיות והאוונגליות, זהו מהלך שברמה הלאומית הינו יותר עמוק מרצח אב. בעינינו זה אולי רצח אב, בעיניהם זהו ניסיון לדעת את האב בדרך היחידה המוכרת והאפשרית באמצעות נקמת בני הבל החדשים במי שהפכו עצמם לאנשי קין הישנים.

מכאן נובע כי באופן פרדוקסלי ומטורף לחלוטין, האנטישמיות, כמו גם האנטי-ישראליות, היא בעצם צורה של פולחן קולקטיבי לא-יהודי המבוסס על ניסיון להתקרב לאל הן בצורה הנראטיבית הארכיטיפית, והן בצורתה הפוליטית החברתית.

בין אם מטרתה הסופית לחסל את כל סיפור האל (כמו אצל הנאצים) או בין אם מטרתה הסופית להמליך את עצמה במקום הנראטיב כבחיר האל (כמו אצל המוסלמים והלאומנים-הגזעיים הגרמנים), ובין אם סתם משום שהיהודים הם רוצחי האל (כמו בחוגים קתוליים רבים)

לכן, כשמדברים על קנאה ביהודים, לא מדובר רק בקנאה בהצלחה חומרית, מדובר בקנאה בבכורה נראטיבית שהפרשנויות הלא יהודיות לה, הן קסנופוביות מעיקרן בשל דלותן הנראטיבית. ולכן כשהן נפגשות בעצמאות רוחנית עמוקה שמתבטאת במיוחד בספרות ההלכה שיצרו היהודים - אותה היכולת לכונן את חוקיך שלך על בסיס הרוח שלך (שבגללה ניטשה הכיר בעליונות היהודים), נוצר תסכול עמוק ביחס ליהודי החורג מהמיתוס הנראטיבי של קין-הבל, וישו-היהודים (ובמידה דומה אך פחות אפית, מוחמד והיהודים הבוגדניים) שבמסגרתו הוא מוכר ללא-יהודי.

הקנאה בבכורתו של יעקב מצד עשו ושותפיו, היא בעצם קנאה ביכולת זו לחבר בין שליטה במיתוס "בהיותך נבחר", ובין שליטה בחוק ובמוסר במנהגי 'תורת החיים' - לא צריך להיות דתי להכיר בכך ברמה ההיסטורית או המטאפיסית לכל הפחות.

זו קנאה רוחנית המבוססת על העובדה שלאנטישמיות 'שורש רוחני' המבוסס על צימאון-אלוהות שבשל "סגירת שערי שמיים" בפני הגויים, קרי - באין שפה/מסורת/משפט טרנצנדנטלית שלמה - אשר הופכת לכלימה ובושה חזקה עוד יותר בשל השתרשות נורמות המוסר היהודי בחברות מתורבתות - רק יוצרת דחק רב עוד יותר ומתורגמת לעוינות כלפי נשאי המיתוס - כמעין קליקה סגורה בעלת השפעה המנותקת מיתר שכבות העם ואשר העולם אינו יודע כי היא אינה מבשרת האל או המצפון, אלא שבסיפוריה שלה - בתורה ובאוונגלים, ובמידה מסוימת גם בקוראן רב ההשפעות היהודיות - מתגלם טבעה השטני עצמו.

מכאן, מהשפעה עמוקה זו על המיתוס המונותאיסטי-אתי, אגב נבעה גם הפטישיזציה של הזכר היהודי בעיני הנאצים.

הזכר היהודי הנוטל לעצמו את האישה הגרמנייה. מיהו?. האם הוא לא אחר מאשר אותו גורם מכונן מיתוס, הפועל באופן מיתי להשתלט על היסודות האימננטיים והחלשים ביותר בחברה ולכבשם בלא-מודעות היסודות האלה לעורמתו? תוך שהוא משכיח את האמת הנסתרת אודות טבעו צמא-הכוח? טבע אשר פרשנות בסיסית לסיפור הצליבה, בו היהודי הופך לקין, מאפשרת את הזהירות הנצרכת?.

כנ"ל לגבי "האדמה הפלסטינית", שוב, היהודי נשא הנראטיב הראשוני, משתלט על תמימות וחולשה, מעוות את המוסכמות שנוצרו לגביו, ומשדל את העולם להתעלם מהיסוד העורמתי שבמעשיו.

מכאן אין ברירה אלא לצאת למלחמת חורמה במוסר היהודי, ההופכת למלחמה משולשת.

1. הן נגד הקשר הטרנסצנדנטלי האלוהי-עברי 
2. הן נגד האופן שבו נוסח הקשר - ובמקרים קיצוניים גם
3. נגד עצם קיומו של הרובד הלה

לכן, בין הברירה של "להוריד את הראש ולקבל בהכנעה את הבכורה הרוחנית-מוסרית-מיתית של היהודי והמונופול ההיסטורי-משפטי על הקשר עם האל", לבין "הניסיון להשתמש ביהודים כאויב כמעין כלי להתעלות, להתחבר, או להשפיע (ואף להתנתק) מהמיתוס או המקור העליון באמצעות קריאה מחדש של הנראטיב המקראי או ביטולו המוחלט".

מן הסתם, בדרכי אדם, בלא תורה, הגוי באופן טבעי ינטה לברירה השנייה הקלה בהרבה והנוחה בהרבה לאגו שהגיע באיחור ובפיגור להיסטוריה - מה גם, שהברירה השנייה מאפשרת "ערות" רבה ביחס למניפולציה שבחוסר התאימות בין ההשפעה היהודית הרבה במישור הרוח, דלותו הדמוגרפית, ולפתע תוצריה במישורי הכוח הבלתי-פרופורציונליים כביכול.

כאן המקום להפריד בין המטרות השונות המשותפות לאנטישמיים בני-זמננו.

האנטישמי האירופאי, סבור כמו זה המוסלמי, כי יש להוריד את היהודי מכתר בכורת בשורת הרוח המונותאיסטית שאיננה לו להתהדר בה.

אך בעוד האירופאי מבקש לייצר עולם נטול-אל שיחליף את הנשגבות היהודית זאת תוך שימוש דווקא בתפיסות מקראיות/נוצריות ארכיטיפיות של אופיו של היהודי, המוסלמי מבקש לייצר עולם שבו האל בן המאה ה-7 מחליף את זה היהודי (כמקובל בתפיסת המוסלמים כי היהודים שינוי את התורה).

הבנת נקודות אלה מאפשרת את ההתעלות הנצרכת מעל הדוגמות הפשוטות והפשטניות שמאשימות את הברית האסלאמית-פרוגרסיבית באנטישמיות-סתם בלא הבנת שורשיה העמוקים של ביטוייה המגוונים ברבדים פרשניים ונראטיביים קודמים, ואת ביטויים כמנגנוני כוח-מיתיים אנטישמיים למול הצלחתם המופלאה של היהודים בהיסטוריה וברוח.

לאחר הסבר זה ניתן להבין מדוע אני אף פעם לא כועס על אנטישמים.

נכון אני חושב שיש לטפל בהם... ונכון שהמראה שלהם ברחובות הערים המערביות מעורר בי בחילה ויצר כמעט אלים.

אך עדיין, בהינתן מצבם ההיסטורי-רוחני, נואשותם להתקרב למקור רוח קולקטיבי באין דרך הגונה אחרת מלבד השמדת/הנאצת נשאיה/מבשריה, ובהינתן הבורות המשפטית-לשונית שלהם (שגם לה אנו במידה אולי אחראים בכך שהסתרנו מהם את אורה של תורה שבעל פה), אני גם באותה מידה מסוגל להבין לחלוטין מדוע הפכו באופן כמעט טבעי לאנטישמים - ובמיוחד לאחר עידן הלאומיות אשר בישר על התבוננות מחודשת (במיוחד באקדמיה דוברת הגרמנית) במיתוסים האתיים והדתיים המכוננים של הציוויליזציה שנוצרה מערבית לבבל אשר הובילה למסקנה הגרמנית כי "הפשע של היהודים הוא לא רצח ישו - אלא המצאתו ככלי לנשיאת המצפון".

למעשה, עבור הלא יהודי, אנטישמיות היא אחד הנתיבים הרציונליים ביותר בעולם המודרני, בהנתן חוסר הנכונות להכיר בנחיתות האיכותית האובייקטיבית במישור הרוח, ההיסטוריה, והדעת של הקולקטיביים שלו מחד, ובהנתן ההזדקקות לעבור דרך נשאי הבשורה כדי לאיין את המישור הטרנצנדנטלי (כמו אצל הנוצרים האירופאיים בני זמננו) או להחליפם באחר (כמו אצל המוסלמים בני זמננו).

אם נוסיף לתסכולים אלה בביאה במגע עם היהודים את הסתירה הקשה להבנה הקיימת בתוך היהודים עצמם, בין נטיות אוניברסליסטיות מוחלטות לנטיות פרטיקולריסטיות מוחלטות באותה המידה כמעט, הרי שמעמדם כמבשרי המיתוס הטרנצנדנטלי מעלה קושיות גדולות ויש להודות לגיטימיות, לגבי "יושרם" של אלה ביחס לענייניהם היום-יומיים למול הלא-יהודים.

יש מתי מעט עמים באירופה שהצליחו להתעלות על היותם עמים נטולי בשורה או היסטוריה קדם-יוונית (הבריטים, הצ'כים, האיטלקים, הצרפתים), גם חלקם לא בהכרח אוהבים אותנו - אך הלה יכולים לפחות לשבת בשולחן עם תוכן מוסרי היסטורי מקורי וייחודי משל עצמם אשר פותח ברבות המאות.

ככל שנקדים להכיר במורכבויות אלו שבין היהודי הממשי, המיתי, ובין השפעת תוצריו על עולם הרוח והמעשה הלא-יהודי, אולי נוכל להצליח לנהל דיאלוג יותר פורה ומעמיק עם הלא-יהודים שונאי עמנו - מן הסתם הם לא יהפכו לאוהדי-ישראל, אבל לפחות נוכל לשוחח עימם גלויות ולומר בפניהם - הבלוף נחשף - שבו בשקט, או תתגיירו.