העיר ניו יורק מתמודדת עם בעיה גוברת של מבקשי מקלט המתגוררים ברחובות העיר ומצטרפים לקהילה הולכת וגדלה של הומלסים המפוזריםבכח רחבי התפוח הגדול. כאשר העיר מתקשה לאכלס כמעט 65,000 מהגרים, רבים מהם פונים לחפש מקומות לינה במחנות מאולתרים, מתחת לגשרים ובמרחבים ציבוריים.
עשרות אוהלים מופיעים מדי לילה באי רנדל, ליד אחד ממקלטי המהגרים הגדולים ביותר של העיר
הסיבות למגמה זו מגוונות: חלק מהמהגרים גורשו ממקלטים בשל הגבלות זמן חדשות שהטילה העיר, אחרים בוחרים לישון בחוץ מכיוון שמקלטיהם המוקצים רחוקים ממקום עבודתם, רבים עזבו מתקנים גדולים בהם התגוררו משום שהם לא בטוחים, מרוששים או לא נקיים.
המיקומים הבולטים בהם הם מוצאים להם מקום מגורים אלטרנטיבי כוללים את: האי רנדל, שם עשרות אוהלים מופיעים מדי לילה ליד אחד ממקלטי המהגרים הגדולים ביותר של העיר. אזורים מתחת לגשרי כבישים בברוקלין. רכבות התחתית והמדרכות ברחבי העיר.
מצב זה מציג אתגר מורכב לראש העיר אריק אדמס, כאשר העיר מנסה למצוא איזון בין חובתה לספק מקלט לבין הלחץ על המשאבים ודאגות גוברות לאיכות החיים של התושבים.
שינויים מדיניים אחרונים שינו את חובתה של העיר ל"זכות למקלט", ומגבילים את שהייתם של מהגרים מבוגרים במקלטים ל-30 או 60 יום. עם זאת, אלה שהגישו בקשה למקלט או למעמד הגנה זמני, יכולים להישאר ללא הגבלת זמן.
צפיפות יתר ואירועי אלימות, הובילו חלק מהמהגרים להעדיף לישון בחוץ, והם אכן מרגישים בטוחים יותר בקהילות זמניות.
למרות שהמספר הכולל של מבקשי מקלט במערכת המקלטים ירד משיאו, הנראות של מהגרים ללא מקלט גדלה. דבר זה העלה דאגות לגבי החיתוך בין משבר המהגרים לאוכלוסיות ההומלסים הוותיקות בעיר.
המקלט באי רנדל, שמאכלס מעל 3,000 מהגרים, הפך לבעייתי במיוחד בשל צפיפות יתר ואירועי אלימות. דבר זה הוביל חלק מהמהגרים להעדיף לישון בחוץ, והם אכן מרגישים בטוחים יותר בקהילות זמניות.
המצב של ניו יורק אינו פשוט והיא חייבת לנווט בין לחצים פוליטיים, מגבלות משאבים והצורך לשמר תמיכה ציבורית במאמציה ההומניטריים.
