לפי דאג סוסניק, אסטרטג דמוקרטי ותיק, הגורם המנבא הטוב ביותר כיום להצבעה בפוליטיקה האמריקאית הוא רמת ההשכלה. זהו "קו השבר החדש" בפוליטיקה האמריקאית, המחלק את הבוחרים לשתי קבוצות עיקריות:
- בעלי השכלה גבוהה - נוטים להצביע לדמוקרטים
- חסרי השכלה אקדמית - נוטים להצביע לרפובליקנים
סוסניק טוען כי עלייתו של דונלד טראמפ האיצה והשלימה את השינוי הפוליטי הזה, שהחל להתגבש בשנות ה-70 עם תחילת הירידה במעמד הביניים.
בבחירות 2020 טראמפ זכה בתמיכה של כשני שלישים מהבוחרים הלבנים ללא תואר אקדמי, אך הפסיד בקרב בוחרים לבנים בעלי השכלה גבוהה
נתונים מהבנק הפדרלי של סנט לואיס מראים כי על כל דולר של עושר במשק בית שבראשו עומד בוגר אוניברסיטה, למשק בית שבראשו עומד בוגר תיכון יש 22 סנט בלבד. בוגרי אוניברסיטה מחזיקים בכשלושה רבעים מהעושר בארה"ב, אך מהווים רק כ-40% מהאוכלוסייה.
בבחירות 2020, 41% מהבוחרים היו בעלי תואר אקדמי, והם תמכו בביידן בשיעור של 55% לעומת 43% לטראמפ. טראמפ זכה בתמיכה של כשני שלישים מהבוחרים הלבנים ללא תואר אקדמי, אך הפסיד בקרב בוחרים לבנים בעלי השכלה גבוהה.
סוסניק טוען כי מדינות ה"קרב" (battleground states) נמצאות בדרך כלל באמצע מבחינת רמות ההשכלה, ללא נטייה קיצונית לכיוון זה או אחר. זו הסיבה שהן נשארות במחלוקת פוליטית.
הוא מזהה שני סוגים של מצביעי נדנדה:
- מצביעים מסורתיים שמתלבטים בין המועמדים (כמו עצמאים או תומכי ניקי היילי)
- מצביעים שמתלבטים אם להצביע בכלל
עבור טראמפ, הקבוצה השנייה כוללת גברים לבנים ללא השכלה אקדמית. עבור הריס, אלו עשויות להיות נשים שבדרך כלל לא משתתפות בתהליך, אך עשויות להצביע השנה בגלל סוגיית ההפלות.
סוסניק טוען כי ההצלחה של טראמפ בפוליטיקה מבוססת על פנייה למצביעים "לא מסורתיים" ולא לעצמאים.
לבסוף, הוא מציין כי השינוי החינוכי הזה עשוי לשנות את הדינמיקה בין בחירות נשיאותיות לבחירות אמצע הקדנציה. בעבר, הדמוקרטים תמיד הצליחו יותר בשנות בחירות נשיאותיות, והרפובליקנים בשנות אמצע הקדנציה. כעת, לדבריו, המצב התהפך לחלוטין.
