רוז ג'ירון, שנחשבה לניצולת השואה המבוגרת ביותר בעולם, הלכה לעולמה ביום שני בבית אבות בלונג איילנד בגיל 113, כך הודיעה בתה, רהא בניקאסה, שגם היא ניצולת שואה. למרות חיים רצופי סבל, רדיפות ומאבקים, ג'ירון הייתה ידועה באופטימיות הבלתי מתפשרת שלה ובמשפט שהיה שגור בפיה: "אנחנו לא בר מזל?"
רוז ג'ירון נהגה לומר שהסוד לאריכות ימים היה פשוט: שוקולד מריר וילדים טובים
נולדה כרוז ראובפוגל ב-13 בינואר 1912 בעיירה ינוב בפולין, לקלרה אשקנזי ויעקב ראובפוגל. המשפחה התיישבה מאוחר יותר בהמבורג, גרמניה, שם הקימו עסק לתלבושות. בשנת 1938 נישאה ליוליוס מנהיים בשידוך והזוג עבר לגור בברסלאו (כיום ורוצלב, פולין).
החיים השקטים שלהם נקטעו באחת כאשר בעלה ואביו נעצרו ונשלחו למחנה הריכוז בוכנוואלד. באותה שנה, ג'ירון הייתה בהריון מתקדם. אביו של מנהיים הסכים למסור את עסק הספנות שלו בתוספת תשלום לנאצים בתמורה לשחרורם מהמחנה.
בשנת 1939, כשבתה כבר הייתה בת שישה חודשים, קיבלה ג'ירון מסמך כתוב בסינית מבני משפחה שנמלטו לאנגליה. המסמך נראה כמו אשרה למעבר בטוח לשנחאי, אך "זה יכול היה להיות כל דבר", סיפרה בתה. עם האשרה, ג'ירון, בעלה ובתם התינוקת רהא הפליגו לשנחאי הכבושה בידי יפן, יחד עם 20,000 פליטים אחרים.
רוז ויוליוס מנהיים עם בתם, רהא, בתמונה ללא תאריך מתקופת מגוריהם בשנחאי
בתחילה, מנהיים הקים עסק קטן של מוניות, בעוד ג'ירון הרוויחה כסף מסריגת בגדים. אך לאחר שיפן הכריזה מלחמה ב-1941, היהודים רוכזו בגטו. ג'ירון נאלצה להתחנן בפני מפקח הגטו למקום מגורים עבור משפחתה, והסידור היחיד שהצליחו להשיג היה חדר אמבטיה לא גמור ומוכה חולדות בבית כלשהו. המשפחה, בת שלוש הנפשות, התגוררה שם במשך שבע שנים.
מנהיים נאלץ לנטוש את עסק המוניות שלו ופנה לציד ודיג, בעוד ג'ירון המשיכה למכור את מוצרי הסריגה שלה. היא יצרה קשרים עם פליטים אחרים, ביניהם איש עסקים יהודי וינאי שעזר לה להפוך את הסריגה לעסק. מיומנות זו תהפוך לקו חיים עבורה לעשורים הבאים.
עד 1947, אמה וסבתה של ג'ירון כבר הגיעו לארצות הברית, והן ערבו למשפחה להצטרף אליהן. ג'ירון הסתירה בסתר 80 דולר, והמשפחה יצאה באותה שנה לסן פרנסיסקו, שם חיו כחודש לפני שעלו על רכבת לניו יורק.
תוך מספר שנים, ג'ירון התגרשה ממנהיים, והיא ורהא נדדו מחדר מרוהט אחד למשנהו ברחבי מנהטן, שם היא "חסכה וקימצה" בעודה עובדת בחנויות סריגה, סיפרה בתה. בסופו של דבר, ג'ירון חסכה מספיק כדי לפתוח חנות סריגה עם שותף ברגו פארק, קווינס, ולאחר מכן פתחה חנות שנייה בפורסט הילס, שם "סוף סוף היה לנו דירה אמיתית, לא רק חדר מרוהט", נזכרה בתה. ג'ירון המשיכה לעבוד וללמד סריגה עד גיל 102.
בשנת 1968 נישאה ג'ירון לג'ק ג'ירון, שנפטר ב-1989. מלבד בתה רהא בניקאסה, היא הותירה אחריה את נכדתה, ג'ינה בניקאסה.
נכדתה זוכרת את האמירות התכופות של סבתה, כולל "להזדקן זה כיף, אבל להיות זקן זה לא כיף". אחת בלטה מבין כולן: "אתה חייב להתעורר ולהיות לך מטרה."
לפי ועידת התביעות החומריות של יהודים נגד גרמניה, כיום חיים ברחבי העולם כ-245,000 ניצולי שואה יהודים. "פטירה זו מזכירה לנו את הדחיפות של שיתוף לקחי השואה בעוד יש לנו עדים בקרבנו," אמר גרג שניידר, סגן נשיא בכיר בארגון. "השואה הולכת ונשמטת מהזיכרון אל ההיסטוריה, והלקחים שלה חשובים מדי, במיוחד בעולם של היום, מכדי שנשכח אותם."
רוז ג'ירון ובתה על הספינה שרנהורסט, אוניה גרמנית, בדרכן לשנחאי
לשאלה מהו סוד האריכות ימים שלה, הייתה לג'ירון תשובה פשוטה: שוקולד מריר וילדים טובים.
חייה של ג'ירון מהווים עדות יוצאת דופן לכוח הרוח האנושי. היא חוותה שתי מלחמות עולם, שתי מגפות עולמיות, רדיפות, עוני ואובדן, אך בחרה לאמץ את החיים באופטימיות נחושה. למרות כל הקשיים שעברה, היא מעולם לא איבדה את האמונה בטוב ואת היכולת לראות את המזל והברכה בחייה.
סיפורה של רוז ג'ירון הוא לא רק סיפור של ניצולת שואה, אלא מסע אנושי מרגש שמלמד על עוצמתה של הבחירה בחיים ובאופטימיות, גם כשהנסיבות קשות במיוחד. בעולם שבו השואה הולכת ומתרחקת אל הזיכרון ההיסטורי, עדויות כמו שלה הופכות חשובות במיוחד כתזכורת לאנושות על העבר שאסור לנו לשכוח.
