בחודש מרץ 2024, דניאל כהנמן, אחד מההוגים המשפיעים ביותר בעולם, פסיכולוג מאוניברסיטת פרינסטון, זוכה פרס נובל בכלכלה ומחבר רב-המכר הבינלאומי "לחשוב, מהר ולאט", קיבל החלטה מרחיקת לכת. בגיל 90, כשהוא עדיין פעיל מבחינה מנטלית ופיזית, טס לשוויץ כדי לסיים את חייו בהליך של התאבדות בסיוע.
לאחר שבילה ימים מאושרים בפריז עם בת זוגו, ברברה טברסקי, ועם משפחתו, שלח כהנמן הודעת פרידה אישית לעשרות מחבריו הקרובים. "זהו מכתב פרידה שאני שולח לחברים כדי לספר להם שאני בדרכי לשוויץ, שם חיי יסתיימו ב-27 במרץ", כתב.
כהנמן הקדיש את הקריירה הארוכה שלו לחקר הפגמים והסתירות בקבלת החלטות אנושית. לפי רוב הדעות - אם כי לא לפי דעתו שלו - כהנמן היה עדיין במצב בריאותי ומנטלי סביר כאשר בחר למות.
"אני עדיין פעיל, נהנה מדברים רבים בחיים (למעט החדשות היומיות) ואמות כאדם מאושר", כתב במכתבו האחרון. "אבל הכליות שלי בשלבים האחרונים, תדירות הטעויות המנטליות עולה, ואני בן תשעים. הגיע הזמן ללכת."
מותו של כהנמן הוכרז כמעט לפני שנה ורבים התאבלו על לכתו. רק חברים קרובים ובני משפחה ידעו, עם זאת, שהוא נפטר במתקן להתאבדות בסיוע בשוויץ. חלק מהם עדיין מתקשים להשלים עם החלטתו
מותו של כהנמן הוכרז כמעט לפני שנה ורבים התאבלו על לכתו. רק חברים קרובים ובני משפחה ידעו, עם זאת, שהוא נפטר במתקן להתאבדות בסיוע בשוויץ. חלק מהם עדיין מתקשים להשלים עם החלטתו.
ג'ייסון צווייג, שעבד עם כהנמן במשך שנתיים על ספרו "לחשוב, מהר ולאט", משתף את התלבטויותיו לגבי החלטתו של ידידו. "אני חושב שדני רצה, מעל לכל, להימנע מהידרדרות ארוכה, לסיים בתנאים שלו, לקחת בעלות על מותו", כותב צווייג.
חבריו ובני משפחתו של כהנמן אומרים שבחירתו הייתה אישית לחלוטין; הוא לא תמך בהתאבדות בסיוע עבור אחרים ומעולם לא רצה להיתפס כמי שמקדם אותה עבור אחרים.
אשתו של כהנמן, אן טרייסמן, נפטרה משבץ ב-2018 לאחר שנים של סבל מדמנציה וסקולרית. מחלתה הייתה כואבת במיוחד עבור כהנמן. שנים קודם לכן, גם אמו נפטרה לאחר הידרדרות קוגניטיבית.
כהנמן לא רצה שזה יקרה גם לו. במכתבו האחרון ציין: "אני מאמין מאז שהייתי נער שהסבל וחוסר הכבוד של השנים האחרונות בחיים הם מיותרים, ואני פועל על פי אמונה זו."
עם זאת, אחד העקרונות החשובים ביותר עבורו היה חשיבות השקילה מחדש. "רוב האנשים שונאים לשנות את דעתם", אמר פעם, "אבל אני אוהב לשנות את דעתי. זה אומר שלמדתי משהו."
כהנמן סיפר למספר אנשים קרובים אליו על תוכניותיו שבועות לפני שטס לשוויץ. למרות ניסיונותיהם לשכנע אותו לדחות את ההחלטה, הוא לא הסכים לזוז מעמדתו. חבר אחד התחנן בפניו בהתמדה כה רבה שכהנמן ביקש ממנו לבסוף להפסיק.
ברברה טברסקי, פרופסור אמריטה לפסיכולוגיה באוניברסיטת סטנפורד, כתבה במאמר מקוון זמן קצר לאחר מותו, שהימים האחרונים שלהם בפריז היו קסומים. הם "הלכו והלכו והלכו במזג אוויר אידיאלי... צחקו ובכו וסעדו עם משפחה וחברים." כהנמן "לקח את משפחתו לבית ילדותו בנויי-סור-סן ולמגרש המשחקים שלו מעבר לנהר ב... בואה דה בולון," היא נזכרה. "הוא כתב בבקרים; אחר הצהריים והערבים היו בשבילנו בפריז."
כהנמן ידע את החשיבות הפסיכולוגית של סיומים מאושרים. בניסויים חוזרים, הוא הדגים את מה שכינה "כלל השיא-סוף": האם אנו זוכרים חוויה כנעימה או כואבת אינו תלוי במשך הזמן שבו הרגשנו טוב או רע, אלא בעוצמת השיא והסיום של אותן רגשות.
"היה זה עניין של תדהמה מסוימת לחבריו ומשפחתו של דני שהוא נראה נהנה כל כך מהחיים בסוף," אומר חבר. "'למה להפסיק עכשיו?' התחננו בפניו. ולמרות שאני עדיין מאחל שהוא היה נותן לנו יותר זמן, נכון הוא שבעקבות תוכנית מחושבת זו, דני הצליח ליצור סוף מאושר לחיים בני 90 שנה, בהתאם לכלל השיא-סוף שלו. הוא לא היה יכול להשיג זאת אילו היה מניח לטבע לעשות את שלו."
האם מלאת לו 90 מילאה תפקיד בהחלטתו? המחקר המוקדם של כהנמן וטברסקי הראה שכאשר אנשים חסרי ודאות, הם יעריכו מספרים על ידי "עיגון", או תפיסת כל מספר שבמקרה נמצא בהישג יד, ללא קשר לרלוונטיות שלו להחלטה.
במכתבו האחרון, כהנמן כתב: "לא מפתיע שחלק מאלה שאוהבים אותי היו מעדיפים שאחכה עד שיהיה ברור שחיי אינם שווים הארכה. אבל קיבלתי את החלטתי בדיוק מכיוון שרציתי להימנע ממצב זה, ולכן זה היה חייב להיראות מוקדם מדי. אני אסיר תודה למעטים איתם שיתפתי מוקדם, שכולם הגיעו בהססנות לתמוך בי."
בסיום מכתבו הרגשי, כתב כהנמן: "גיליתי לאחר קבלת ההחלטה שאני לא מפחד מאי-קיום, ושאני חושב על המוות כמו ללכת לישון ולא להתעורר... אז אם נטיתם להצטער עלי, אל תעשו זאת. תודה שעזרתם להפוך את חיי לטובים."
מותו של כהנמן מעורר שאלות עמוקות: האם עלינו למצות את הזמן שנותר לנו עם אלה שאנו אוהבים? או שמא עלינו לחסוך מהם, ומעצמנו, כמה שיותר מההידרדרות הבלתי נמנעת שלנו? האם המוות שלנו הוא שלנו בלבד?
