אלבום תמונות שהגיע למוזיאון השואה האמריקאי בוושינגטון הדהים את העולם כשנחשף ב-2007. התמונות לא תיעדו זוועות או קורבנות, אלא את הפן האחר של השואה: קציני אס.אס ועובדי תמיכה של מחנה אושוויץ-בירקנאו מבלים, צוחקים, אוכלים אוכמניות ומאזינים למנגן אקורדיון - כל זאת בזמן שמיליוני יהודים נרצחים במרחק קצר משם.
כעת, אלבום תמונות זה הפך למחזה רב עוצמה, "פה יש אוכמניות", מאת מואיזס קאופמן ואמנדה גרוניץ', שניהם ממשפחות של ניצולי שואה. המחזה, שהיה מועמד לפרס פוליצר לדרמה בשנת 2024, מוצג כעת במרכז לאמנויות ואליס אנברג בלוס אנג'לס עד ה-30 במרץ, לפני שיעבור לברקלי.
"פה יש אוכמניות", מאת מואיזס קאופמן ואמנדה גרוניץ', שניהם ממשפחות של ניצולי שואה, היה מועמד לפרס פוליצר לדרמה בשנת 2024, מוצג כעת במרכז לאמנויות ואליס אנברג בלוס אנג'לס עד ה-30 במרץ, לפני שיעבור לברקלי
"ראיתי את הכתבה בעמוד הראשון של הניו יורק טיימס ונדהמתי מתמונה של הנאצים עם אקורדיון," נזכר קאופמן בראיון. "תמיד רציתי ליצור מחזה על השואה, אבל מה חדש יש לומר? כשראיתי את התמונות האלה, ראיתי משהו שלא ראינו קודם. איך אפשר לאכול אוכמניות ולשיר שיר בליווי אקורדיון כשהעבודה היומיומית שלך היא להרוג 1.1 מיליון יהודים?"
עבור הקהל היהודי בלוס אנג'לס, אחת מהקהילות היהודיות הגדולות בארה"ב ובה אלפי ניצולי שואה וצאצאיהם, המחזה מציע הזדמנות נדירה לראות היבט כמעט בלתי נתפס של השואה. הוא מראה כיצד אנשים רגילים לכאורה הפכו חלק ממערכת שהשמידה שישה מיליון מבני עמנו, מתוך אדישות מזעזעת לסבל האנושי.
"המשימה שלנו היתה לחקור איך בני אדם רגילים הופכים למבצעי פשעים נוראיים," מסביר קאופמן, זוכה מדליית האמנות הלאומית בשנת 2015. "הרצון להתרחק מדברים שאנחנו תופסים כרוע הוא מאוד אנושי. עם השואה במיוחד, בילינו עשורים באמירה שהנאצים היו מפלצות, במקום לומר שהנאצים היו בני אדם שעשו דברים מפלצתיים."
המחזה מציג תמונה של קבוצת נשים, מזכירות ועובדות עזר, נהנות מאוכמניות בעוד נגן אקורדיון מנעים את זמנן באתר נופש שניתן כפרס לצוות הגרמני של אושוויץ. "הם אוכלים אוכמניות," אומר קאופמן. "אני אוהב אוכמניות. זה נחמד כשיש נגן אקורדיון במסיבה. לראות את הטבע היומיומי של חייהם מונע מהקהל להתרחק."
גרוניץ' מתארת כיצד אלבום התמונות היה רכושו האישי של מנהל בכיר במחנה שעלה מדרגת פקיד בנק והיה גאה במעמדו. "כשאנחנו מסתכלים בתמונות, מה שאנחנו רואים הם האנשים שהאמינו שהם יהיו המנצחים," היא אומרת. "אתה רואה את העולם שהם לא יכולים לחכות לחיות בו – עולם 'נקי' מיהודים ומכל מי שהוגדר כ'בלתי רצוי'. וכך יש את הנשים הצעירות האלה מתחנפות לגברים האלה בסביבה הכפרית הזו. בינתיים מחוץ למסגרת, 1.1 מיליון אנשים נשלחים למותם."
רבנים מובילים בלוס אנג'לס, וביניהם הרב דוד וולפי מקהילת סיני טמפל, מעודדים את הקהילה לצפות במחזה. "בעידן שבו אנטישמיות והכחשת שואה בעלייה, חשוב שנתמודד עם הסיפור המלא," אמר הרב וולפי. "המחזה הזה מזכיר לנו שהפשעים הנוראיים ביותר בהיסטוריה בוצעו לא על ידי מפלצות, אלא על ידי אנשים רגילים שבחרו להתעלם ממצפונם."
המחזה מציג תמונה של קבוצת נשים, מזכירות ועובדות עזר, נהנות מאוכמניות בעוד נגן אקורדיון מנעים את זמנן באתר נופש שניתן כפרס לצוות הגרמני של אושוויץ. "הם אוכלים אוכמניות," אומר קאופמן. "אני אוהב אוכמניות. זה נחמד כשיש נגן אקורדיון במסיבה. לראות את הטבע היומיומי של חייהם מונע מהקהל להתרחק"
התגובה ל"פה יש אוכמניות" השתנתה ככל שהנוף הפוליטי השתנה בשנים האחרונות. בתקופה של מתחים גואים, אנטישמיות גוברת, ודמויות פוליטיות ותרבותיות מובילות המתקרבות לרטוריקה נאצית, המחזה משמש כתמרור אזהרה מההיסטוריה.
"בני משפחתי איבדו הכל בשואה," מספרת גרוניץ'. "סבתי הגיעה לאמריקה כפליטה אחרי שאיבדה את הוריה, אחיה ואחיותיה. המחזה הזה הוא לא רק על העבר, אלא על הסכנות שקיימות כשאנחנו מתחילים לראות קבוצות שלמות של אנשים כ'אחרים'."
קאופמן מדגיש שהמחזה מדבר לא רק אל הקהילה היהודית אלא אל כל אדם. "ההיסטוריה היהודית היא מראה לאנושות כולה," הוא אומר. "השואה מלמדת אותנו על הסכנות של שנאה, אבל גם על הסכנות של אדישות והתעלמות."
בית התפוצות בלוס אנג'לס מארגן סדרת דיונים אחרי הצגות נבחרות, שבהם יוכל הקהל לשוחח עם ניצולי שואה, היסטוריונים ומחנכים. בנוסף, משרד החינוך של העיר מציע לבתי ספר תיכוניים הזדמנות לצפות בהצגות מיוחדות בליווי תכנית לימודים על השואה.
"לאור המתיחות וההתקפות האנטישמיות הגוברות, מחזה כזה הוא תזכורת חיונית לאן יכולה להוביל שנאה," אומר דוד גולדשטיין, מנהל הפדרציה היהודית של לוס אנג'לס. "אנו מעודדים את הקהילה כולה, יהודית ולא יהודית, לראות את המחזה החשוב הזה."
