האם שקית השאריות נעלמת מהמסעדות? תופעה מפתיעה במטרופולינים הגדולים

תופעה מפתיעה מתרחשת במסעדות בניו יורק ובערים גדולות אחרות בארצות הברית: יותר ויותר סועדים מסרבים לקחת את שאריות המזון שלהם הביתה. בעלי מסעדות ומנהלים מדווחים על שינוי התנהגותי שהופך את "שקית הדוגי" המסורתית לנחלת העבר.

אמט בורק, בעליהן של שתי פיצריות בסגנון שיקגו במנהטן, שם לב לתופעה במסעדותיו. "אני מסתכל על הצלחות שחוזרות למטבח וכל האוכל שאנחנו זורקים, ואני שואל אם משהו לא בסדר," הוא אומר. "הייתי מניח שרוב האנשים ישמחו לקבל רבע פיצה במקרר שלהם."

לפי נתוני ארגון ReFED המתמקד בהפחתת בזבוז מזון, האמריקאי הממוצע משאיר כ-24 קילוגרם של מזון, בשווי כ-329 דולר, על הצלחת במסעדות מדי שנה. דנה גונדרס, נשיאת הארגון, מציינת שקשה לעקוב אחר שינויים במספר זה לאורך זמן, אך העדויות האנקדוטליות מצביעות על שינוי כה משמעותי בתפיסת הסועדים לגבי שאריות, עד שהארגון מתכנן להזמין מחקר בנושא.

 

לפי נתוני ארגון ReFED המתמקד בהפחתת בזבוז מזון, האמריקאי הממוצע משאיר כ-24 קילוגרם של מזון, בשווי כ-329 דולר, על הצלחת במסעדות מדי שנה

 

בורק מעריך שכשלושה רבעים מלקוחותיו אינם לוקחים הביתה שאריות, ושם לב שרבים מהם הם צעירים. התיאוריה שלו: בני דור Z גדלו עם היכולת להזמין כל מה שהם רוצים, מתי שהם רוצים, מהטלפונים שלהם. למה לקחת הביתה אוכל ממסעדה אחת כשאפשר בקלות להזמין משהו טרי למחרת?

הוא גם אמר כי נדיר שהוא רואה אנשים בדייטים מבקשים קופסאות לקחת הביתה. "אני חושב שאולי זה מביך, כאילו אתה לא רוצה להיות המקבילה של ללכת לבופה אכול-כפי-יכולתך ולשים לחמניות בז'קט שלך," הוא אומר. "אני חושב שיש כאן עניין של חוסר ביטחון. אבל אני תמיד אומר, אפילו מיליארדרים אוהבים בר פתוח."

ג'ן סאסו, שותפה בבעלות על המסעדות התאילנדיות Fish Cheeks ו-Bangkok Supper Club במנהטן, הניחה שרוב הסועדים לוקחים הביתה שאריות. אך כשבדקה עם הצוות שלה, הופתעה לגלות שזה לא המקרה.

"בתאילנד גדלתי על כך שלתת לאוכל ללכת לאיבוד זה לא בסדר גדול," היא אומרת. "החקלאים עובדים קשה כדי לקצור את האורז הזה. אתה לא משאיר גרגיר אורז על הצלחת. אתה לוקח מה שאתה יכול לאכול, ואם יש שאריות, אתה לוקח אותן הביתה."

כמו בורק, גם צוותה זיהה דפוסים דומים. משפחות נוטות לקחת אוכל הביתה. "אבל אם זה בחור ובחורה, ונראה שהם בדייט, הם יזמינו הרבה, אבל הם לא יסיימו כלום," היא אומרת. "והם לא ייקחו את זה הביתה."

במהלך מגפת הקורונה, הסועדים התרגלו להזמין מנות עיקריות משלהם במקום לחלוק מנות ב-Philippe Chow, רשת מסעדות סיניות עם סניפים בניו יורק, נאשוויל וושינגטון. כעת, אברהם מרצ'נט, נשיא ומנכ"ל הרשת, מציין שקבוצות חזרו לחלוק אוכל ולאכול מהצלחות של אחרים. "אתה לא רוצה לקחת את האוכל הזה הביתה בסוף הארוחה," הוא אומר בצחוק. "סכינים, מזלגות ומקלות אכילה שונים היו בו."

גורם נוסף המשפיע על הנטייה לקחת שאריות הביתה הוא אמצעי התחבורה לאחר הארוחה. רוב תושבי ניו יורק משתמשים בתחבורה ציבורית, ושאריות אינן מתאימות לסגנון החיים שלהם. נסיעות ארוכות ומפגשים חברתיים לאחר הארוחה עלולים להשאיר את שקיות ה"דוגי" בטמפרטורת החדר (ואולי לא בטוחות למאכל).

 

גורם נוסף המשפיע על הנטייה לקחת שאריות הביתה הוא אמצעי התחבורה לאחר הארוחה. רוב תושבי ניו יורק משתמשים בתחבורה ציבורית, ושאריות אינן מתאימות לסגנון החיים שלהם. נסיעות ארוכות ומפגשים חברתיים לאחר הארוחה עלולים להשאיר את שקיות ה"דוגי" בטמפרטורת החדר (ואולי לא בטוחות למאכל)

 

"האוכל הזה לא יהיה במקרר," אומר אדם בקרמן, מתכנן עירוני שגר בשכונת סאנסט פארק בברוקלין, ולעתים קרובות הולך לברים אחרי ארוחת ערב. "הוא פשוט יטולטל."

במסעדת Kyma, מסעדה יוונית משפחתית באטלנטה, המצב שונה. רוב הסועדים נוהגים להגיע ברכב, ואולי בגלל זה, תרבות השאריות עדיין חיה וקיימת. "אני אומר ש-85 אחוז מהאורחים מסיימים את מה שהם הזמינו במסעדות, אבל 15 אחוז לא," אומר פאנו קאראטסוס, אחד הבעלים. "האנשים האלה שילמו על האוכל שלהם, והם רוצים לקחת אותו הביתה."

אהרה קו, מנהלת התפעול ב-Oiji Mi, מסעדת טעימות קוריאנית ברובע פלאטירון במנהטן, מרגישה "קצת אכזבה" כשאורחים (בדרך כלל תיירים סובלים מג'ט-לג, לדבריה) מבקשים לקחת חלק מהארוחה שלהם הביתה. היא יודעת שהאיכות לא תהיה זהה בבית.

אך היא גם מרגישה שזה תפקידה של המסעדה לדייק בגודל המנות. זהו איזון עדין: מספיק כדי להשביע את האורחים, אך לא כל כך הרבה עד כדי להציף אותם. "אנחנו מרגישים שאנחנו עושים משהו לא נכון" כשסועדים מבקשים לקחת אוכל הביתה, היא אומרת.

בעוד שהסיבות לתופעה מגוונות – משיקולים חברתיים, לוגיסטיים ועד להרגלי צריכה חדשים – ההשלכות על בזבוז המזון משמעותיות. היעלמותה של "שקית הדוגי" מסמלת שינוי תרבותי נרחב יותר ביחס שלנו למזון, צריכה וקיימות במאה ה-21.