עידן חדש בלוס אנג'לס: האם הגיע הזמן להיפרד מסמל העיר המפורסם?

לוס אנג'לס בלי עצי דקל? לאחר ששריפות הענק ההיסטוריות שפקדו את דרום קליפורניה בתחילת השנה - אשר כילו יותר מ-16,000 מבנים והרגו לפחות 29 אנשים - מומחים רבים מציעים שהסמל המפורסם של העיר מספק מעט מדי צל ומהווה סיכון שריפה גדול מדי לאזור שבו הטמפרטורות עלו מהר יותר מאשר ברוב שאר העולם.

 

מומחים רבים טוענים שהסמל המפורסם של העיר מספק מעט מדי צל ומהווה סיכון שריפה גדול מדי לאזור שבו הטמפרטורות עלו מהר יותר מאשר ברוב שאר העולם

 

"אני לא חושב שאנחנו צריכים לחסל לחלוטין את הדקלים מהערים שלנו," אמר בריאן וחאר, אגרונום מומחה בארגון TreePeople, אחד מארגוני נטיעת העצים המרכזיים בלוס אנג'לס. "אבל כשמדברים על הערך הפונקציונלי שעצים מעניקים לנו, פשוט אין הגיון לנטוע את המינים האלה בהמוניהם."

אף מין של דקל אינו מקורי ללוס אנג'לס. למעשה, לפני הפיתוח העירוני, רוב אגן לוס אנג'לס היה אדמת שיחים ועשב נטולת עצים גדולים. עצי הדקל זכו לפריצת הדרך הראשונה שלהם בלוס אנג'לס במאה ה-18, כאשר מיסיונרים ספרדים הביאו עמם דקלי תמר - לא כל כך כדי לאכול את הפרי אלא כדי להשתמש בכפות הדקל בטקסים דתיים, במיוחד ביום ראשון של הדקלים.

מתיישבים מאוחרים יותר שנדדו מערבה אספו את הזרעים של מין מדברי אחר, דקל המניפה הקליפורני, ונטעו אותם בלוס אנג'לס. בסוף המאה ה-19, יזמי קרקעות השתמשו בדקלים כדי לפתות אמריקאים מערבה ולמכור את דרום קליפורניה כארץ של שמש.

השפל הגדול ביסס את עץ הדקל כסמל של לוס אנג'לס. העיר לוס אנג'לס החזירה המוני אזרחים מובטלים לעבודה בנטיעת אלפי דקלים, כולל דקל המניפה המקסיקני המתנשא מבאחה קליפורניה שבמקסיקו, כחלק ממבצע ייפוי לקראת האולימפיאדה של 1932.

כיום, העיר מתחזקת כ-100,000 עצי דקל המרפדים רחובות ומאכלסים פארקים, לפי מחלקת העבודות הציבוריות של העיר. אך בעוד קליפורניה מתמודדת עם טמפרטורות עולות ושריפות יער עזות יותר, רבים אומרים שהעצים אינם מתאימים לעתיד החם יותר שלה.

עבור מבקרי עצי הדקל, הגזעים הגבוהים שלהם פועלים כ"סולם דלק", המאפשר ללהבות לטפס גבוה באוויר. ה"חצאיות" של כפות חומות ויבשות שמצטברות גבוה מתחת לעלים הירוקים ככל שהעץ מזדקן יכולות להעצים שריפות ולפעול כמו "כפפת תופס" לגחלים נכנסים, אמר ניק ג'נסן, מנהל תוכנית השימור באגודת הצמחים הילידים של קליפורניה.

 

עבור מבקרי עצי הדקל, הגזעים הגבוהים שלהם פועלים כ"סולם דלק", המאפשר ללהבות לטפס גבוה באוויר. ה"חצאיות" של כפות חומות ויבשות שמצטברות גבוה מתחת לעלים הירוקים ככל שהעץ מזדקן יכולות להעצים שריפות ולפעול כמו "כפפת תופס" לגחלים נכנסים, אמר ניק ג'נסן, מנהל תוכנית השימור באגודת הצמחים הילידים של קליפורניה

 

ברגע שעץ דקל גבוה עולה באש, קשה לכבאים לכבות אותו. כפות הדקל הבוערות הללו יכולות, בתורן, להעיף גחלים למרחקים, להצית עוד שריפות ולהקשות על הכלת ההתלקחויות.

ניתן להפחית את סיכון השריפה של עצי דקל כאשר ה"חצאיות" של כפות מתות נגזמות. אבל "ברגע שהם נעשים גבוהים," אמר ג'נסן, "קשה לתחזק אותם."

ג'נסן מעודד בעלי בתים ועסקים לנטוע במקום זאת עצים מקומיים כמו האלון החי הקליפורני, שעמיד יותר לשריפות יער ומספק יותר מזון ובית גידול לחיות בר. האלונים, הוא אמר, הם "כמו הסופרמרקט של בתי הגידול הטבעיים."

ואז יש את סוגיית כל אותה שמש. אחת הסיבות העיקריות שמתכנני ערים נוטעים עצים היא לספק להולכי רגל מפלט מהשמש. אבל עם קומתם המתנשאת וצמרתם הדלילה, מיני דקל רבים בלוס אנג'לס מטילים מעט צל. "אתה לא צריך להיות בוטנאי כדי לקבוע את זה," אמר וחאר.

רמות לא שוות של צל מהוות בעיה באזור לוס אנג'לס. השכונות העשירות יותר של העיר נוטות להיות מוגנות מהשמש על ידי רחובות מרופדים בעצים גדולים ועלוותיים, בעוד שלעניות יש מחסור בעצים נותני צל - אבל הרבה אספלט סופג חום.

ב-2019, ראש העיר אריק גרסטי השיק מסע לנטיעת 90,000 עצים - שהרוב המכריע מהם לא היו דקלים - כדי להתגבר על החום. כיום, העיר מפרסת לעתים דקלים כדי לשמר את הקסם ההיסטורי של אזורים מסוימים, כמו ליד נמל התעופה הבינלאומי של לוס אנג'לס ואצטדיון הדודג'רס.

"אין לנו מרחב או מים בלתי מוגבלים. אין לנו משאבים בלתי מוגבלים לתחזוקת צמחים," אמרה רייצ'ל מלריך, פקידת יער העיר של לוס אנג'לס. "בואו נתמקד באלה שיהיו המצטיינים הגדולים והכבדים ביותר כשמדובר בבית גידול וקירור."

 

 

גם מפתחים פרטיים התרחקו מנטיעת דקלים, לפי אסתר מרגוליס, אדריכלית נוף ופרופסורית באוניברסיטת דרום קליפורניה. מחלקת הכבאות של המחוז אומרת לתושבים להסיר מיני עצי דקל רבים אם הם קרובים מדי למבנים.

"יש בהחלט פחות עצי דקל ניטעים היום מאשר היו אפילו לפני 20 או 30 שנה," אמרה מרגוליס, והוסיפה שהרשויות צריכות לכרות את העצים באזורים המועדים ביותר לשריפות. היא השוותה דקלים ל"קינוח בתפריט ארוחת ערב": נטיעה רק במתינות.

עם זאת, וחאר, האגרונום שקבוצתו, TreePeople, אינה נוטעת דקלים, הזהיר מפני האשמת יתר של כל עץ בשריפות היער האחרונות, שניזונו בעיקר מרוחות חזקות ומבנים צפופים.

"עצים אינם הסיבה מדוע שריפות היער האלה יצאו משליטה," הוא אמר.

סטפני פינסטל, פרופסורית במכון לסביבה וקיימות באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס, ציינה שהטבע כבר עושה את העבודה המלוכלכת של הפחתת מספר עצי הדקל בלוס אנג'לס. בשנים האחרונות, חדקונית פולשת ומחלת פטרייה קטלנית הרגו רבים מהדקלים באזור.

בלי לנטוע באופן פעיל יותר, עצי דקל עשויים להיעלם מקו הרקיע של לוס אנג'לס כמו שקיעה מעל האוקיינוס השקט. פינסטל הוסיפה שבעוד שאין לנטוע עצי דקל "בפזיזות", עדיין צריך להיות להם בית בלוס אנג'לס.

"אנשים היו מתחרטים על הסרת כל עצי הדקל. אני חושבת שהיה סוג של נוסטלגיה."

דקלים מקבלים שם רע, הוסיף הודל, מומחה הדקלים. הפרי והסיבים שלהם מספקים מזון וחומרי קינון לציפורים ולחיות בר אחרות. כל עוד מסירים עלים מתים, הוסיף, הם אינם מהווים סיכון שריפה מיוחד.

"אין חומר צמחי אחר שיכול ללכוד את המוטיב הטרופי המבוקש כל כך כפי שדקלים עושים. וזו הסיבה שהם תמיד יינטעו בדרום קליפורניה."